שוב ריאן בחר ברכבת הלא נכונה.

שוב הוא נעץ במפת החשמליות מבט ארוך, עיניו עוקבות אחר המסלולים המשורטטים של הרכבות, שנראו כעורקים בוהקים בצבעי ניאון. הוא חלף על פני קרון "הבית" הישן במחשבה שנותר עוד זמן, ורץ אל הרציף האחר, החדש והמרוצף יותר, המוני ומלא בהבטחות מנצנצות. רכבת "הזדמנות חדשה" עמדה להגיע בקרוב, ומיד בעקבותיה "שחזור טעויות".

הכרטיסן מולו הבטיח לו מיני הבטחות – הוא יוכל לחזור לכל רגע בעברו ולמחוק טעות או שניים, לעשות את מה שהפחד עצר אותו אז או להחזיר דבר יקר ערך. ריאן הביט לרגע בשעון והחליט – אז מה אם יפספס שוב את יום ההולדת? הרי בכל יום יוכל לראות את אימו, ואילו כרטיס חדש ונוצץ לכל רכבת זמן היה משהו נדיר, מתנה שקיבל רק פעם בשנה. הדרך חזרה הביתה הייתה איטית, מייגעת, בקרון ישן ומסריח מחלב חמוץ. הרכבות החדשות, לעומת זאת, הבטיחו דרך נוחה ומהירה, עם נוף יפה ואפילו שתייה. הוא גיחך לרגע, ומבטו התערפל במיני פנטזיות כמוסות כשמספר הדקות להגעת החשמלית ירד לארבע. הוא חלם על ראיון העבודה שפספס או הטעות שעשה במבחן הקבלה ההוא, ומחשבותיו הוארו בפס זהוב של התרגשות כשדמיין כיצד ישתנה ההווה העגום שלו.

כשהסתובב, מצא ריאן את עצמו פנים מול פנים מול זקן. הוא לפת את ידו של ריאן, כולו צעיפים שחורים וקמטים קרים, ובועת האושר שלו התפוגגה. ריאן נרתע ונלחץ מלפיתת הפלדה של הזקן, סמוק ומוטרד, מוטרד במיוחד מהמבט המוזר שבעיניו – תערובת סמיכה של בדידות, צפייה ואכזבה. ואיך העז הזר הזה להביט בו כזו אכזבה, כרואה כישלון שנייה מביצוע?

"אני מצטער," אמר ריאן, אף שלא הצטער כלל, ושלח מבט נרגן בשעון. "הרכבת שלי תגיע בקרוב, אז לא אוכל לעזור לך."

המבט המוזר שבעיניו של הזקן התעמק כשהשיב לו בהניד ראש קצר. "אם תעזור לי ולך, בכלל לא תעלה על הרכבת הזו."

אגרופיו של ריאן התכווצו בלית משים. "אני מצטער?"

הזקן הזה. ללא ספק רצה גם הוא לעלות על הרכבת, הרי מי ירצה לחיות בהווה בודד של זקנה כמוהו?

"לא עכשיו, אבל בהחלט תצטער בעתיד." הזקן תקע בו מבט ארוך. "הרכבת שעליה אתה עומד לעלות תהיה אחת מיני רבים. אתה תרדוף אחר עשרה דרכים בו-זמנית, במחשבה ששינוי העבר יהפוך את עתידך לשלם ומאושר יותר, אבל אם זאת," הוא הציץ בשעון הענק שעל הקיר, "תפספס הרכבת הביתה."

ריאן פלט נחירה של לגלוג. "אני אוכל להגיע הביתה בכל זמן שארצה. אבל תיקון טעויות? אני לא חושב שזה ישתלם, אני יודע את זה."

"גם אם תפספס בפעם השלישית את יום ההולדת של אמא שלך?"

ריאן השתתק ובהה בו בתדהמה. "אתה –"

"למעשה, באתי הנה בדיוק כמוך." הוא קטע אותו. "לתקן טעות. כמוך, גם אני השתוקקתי לעבר מושלם ועתיד וודאי. בחרתי בקיצורי הדרך הנוצצים, ושכחתי מהדרך החשובה מכל."

שוב ריאן חש את הכיווץ הטרוד בראשו, כאילו שכח משהו חשוב. כאילו שמו של הזקן וזהותו דבקו כמו חול בקצה לשונו, אך סירבו להשתחרר. "אני מכיר אותך מאינשהו?"

"אני מקווה שבקרוב לא. אם תקשיב לי ולא תעלה על הרכבת הזו, אתה תשכח מהשיחה הזו. ואני אוכל סוף-סוף לומר שעליתי על הרכבת הנכונה אחרי הכול."

‍