המחר מעולם לא עניין אותי. תמיד התעניינתי בעבר. עוד כשהייתי קטן חקרתי את הדינוזאורים, האדם הקדמון, ימי הביניים... ידעתי בדיוק מה אעשה כשאהיה גדול: ארכיאולוג. תארו לכם, לנסוע לחורבות עתיקות ולחפש מטבע או כד.
לשמחתי לא היה גבול כשגיליתי שבחופש הגדול תתקיים קייטנת ארכיאולוגיה.
חלמתי על הרעיון הזה בבית ספר, בבית, איפה לא? הייתה זו הפעם הראשונה שחיכיתי למשהו בעתיד. וכשביקשתי מהוריי להירשם, הם הסכימו מיד. הם הרי ידעו כמה אני אוהב ארכיאולוגיה.
הימים חלפו באיטיות מרגיזה. זאת, אגב, הסיבה שאני שונא את העתיד, צריך לחכות עד שהוא יגיע. העבר כבר קרה, לא צריך לחכות לו.
סוף-סוף הגיע החופש הגדול. בבוקר התייצבתי בתחנת האוטובוס. כשהגיע האוטובוס עליתי עליו נרגש, לא כל יום אתה מגשים את החלום שלך! במהלך הנסיעה נפרשו מול עיניי נופים מדהימים. התפעלתי מהם מאוד.
לאחר כ-45 דקות נסיעה הגענו למושב שבו עמדה להתקיים הקייטנה. מדריך גבוה ושחור שיער נעמד על סלע גדול והתחיל לדבר:

"מה קורה חבר'ה? קוראים לי שחר ואני אדריך אתכם בקייטנה… אני בטוח שאתם מתרגשים בטירוף לכן אני לא אמרח אתכם, רק אגיד לכם מה צריך לעשות. דבר ראשון, להתחיל לחפור בעדינות, ברגע שאתם פוגעים במשהו - להבריש אותו בעדינות עם המברשת עד שאתם חושפים אותו לחלוטין, ולהניח אותו על השולחן הזה. יש פה סלסלות עם השם שלכם. מי שאוסף הכי הרבה, זוכה בחבילת שוקולד שלמה, אם הזוכה ישמור על רצף של ניצחונות, הוא יקבל ערכת ארכיאולוגים אמיתית!"

ההתרגשות פעמה בי, שנים רבות שיגעתי את הוריי בשביל לקבל ערכה כזאת, ולא הצלחתי לשכנע אותם, ועכשיו תהיה בידי אפשרות לקבל אותה, ועוד בחינם! התנפלתי על ערימת האתים ושלפתי אחד, לקחתי גם מברשת והתחלתי לחפור כמו משוגע.

לפתע שמעתי ילדה מתולתלת, ששמה נועם, קוראת בשמחה: "מצאתי אחד, זה מטבע, מגניב!!"

התעצבנתי, תמיד אומרים שג'ינג'ים מתרגזים בקלות אבל אני, שאני בלונדיני יכול להתעצבן פי שניים. איך הילדה החובבנית הזאת מצאה מטבע כשאני, שקורא כבר שנים ספרים על ארכיאולוגיה, לא מצאתי.
"יפה!" שמעתי את שחר מאחוריי, "נראה לי שזה מתקופת הצלבנים, שימי את זה בסלסלה שלך". התחלתי לחפור בעודף מרץ, מתודלק מהחימה שבערה בי. עד השעה אחת בצהריים כבר מצאתי חמישה עשרה ממצאים עתיקים, אבל בסופו של דבר, נועם ניצחה, היא מצאה עשרים ואחת עתיקות, ביניהן גם פסיפס מימי בית שני וראש חץ.

כך היא המשיכה לנצח, יום אחרי יום.
הייתי הרוס. הרי הייתי בטוח שאמלא את סלסלתי בממצאים נדירים במיוחד והנה ילדה אחרת מנצחת אותי. בזמן ארוחת הצהריים שחר קרא לי החוצה.

"עמית, אני יודע שאתה מתעצבן מאוד מזה שנועם מנצחת אותך, כולם ראו את זה, אבל אתה יודע למה היא ניצחה אותך?" הנדתי בראשי לשלילה. "אני אגיד לך למה, אני מניח שאתה אוהב מאוד היסטוריה ואת העבר". הנהנתי. "תתפלא אבל המחר לא פחות חשוב, ולכן נועם ניצחה אותך. אתה פזיז, לא חושב מספיק על העתיד. נגיד, ביום הראשון - נועם חיפשה באדמה לחה שהקלה עליה לחפור, היא ראתה שיש בשטח שבחרה הרבה בליטות והסיקה שהוא מלא בממצאים, לכן היא מנצחת אותך בקביעות. היא חושבת מראש על המעשים שלה".

אחרי ההסבר הוא השאיר אותי לבד, המום. הבנתי שהוא צודק, המחר לא פחות חשוב מהאתמול.
ותאמינו או לא, לאחר עצתו של שחר התחלתי לנצח ובסוף השגתי את הערכה שעליה חלמתי.

‍