המחר מעולם לא עניין אותי

 | 
בארי לוי

המחר מעולם לא עניין אותי. תמיד עניין אותי העבר. עוד כשהייתי קטן חקרתי את הדינוזאורים, האדם הקדמון, ימי הביניים… ידעתי בדיוק מה אני אעשה כשאהיה גדול: ארכיאולוג. רק תתארו לכם, לנסוע לחורבות עתיקות ולחפש מטבע או כד.
לשמחתי לא הייתה גבול כשגיליתי שיש קייטנת ארכיאולוגיה בחופש הגדול,
הייתי מקובע על הרעיון הזה, חלמתי עליו בבית ספר, בבית, איפה לא? זאת הייתה הפעם הראשונה שחיכיתי למשהו בעתיד. וכשביקשתי מהורי להירשם הם ישר הסכימו. הרי הם ידעו כמה אני אוהב ארכיאולוגיה.
הימים חלפו באיטיות מרגיזה, זאת הסיבה שאני שונא את העתיד, צריך לחכות עד שהוא יגיע. העבר כבר קרה, לא צריך לחכות לו.
לבסוף הגיע החופש הגדול, בבוקר התייצבתי בתחנת האוטובוס. כשהגיע האוטובוס עליתי עליו נרגש, לא כל יום אתה מגשים את החלום שלך!
הוא התחיל לנסוע והתחילו להתפרס מול עיניי נופים מדהימים, התפעלתי מהם מאוד.
לאחר כ45 דקות נסיעה הגענו למושב שבו תתקיים הקייטנה, המדריך נעמד על סלע גדול והתחיל לדבר: "מה קורה חבר'ה? קוראים לי שחר ואני אדריך אותכם בקייטנה… אני בטוח שאתם מתרגשים בטירוף לכן אני לא אמרח אתכם, רק אגיד לכם מה צריך לעשות. דבר ראשון, לקחת את ולהתחיל לחפור בעדינות, ברגע שאתם פוגעים במשהו- להבריש בעדינות עם המברשת עד שאתם חושפים אותו לחלוטין, ולשים אותו על השולחן הזה. יש פה סלסלות עם השם שלכם, מי שאוסף הכי הרבה זוכה לשמור דבר קטן לעצמו, באישור שלי, כמובן. אל תדאגו, אני לא אתקע אתכם עם חתיכת חרס שלא שווה כלום… אם הזוכה ישמור על רצף של ניצחונות, הוא יקבל ערכת ארכיאולוגים אמיתית!" ההתרגשות פעמה בי, שיגעתי את הורי הרבה שנים כדי לקבל ערכה כזאת, ולא הצלחתי לשכנע אותם, ועכשיו תהיה בידי אפשרות לקבל אחת, ועוד בחינם! התנפלתי על ערימת האתים ושלפתי אחד, לקחתי גם מברשת והתחלתי לחפור כמו משוגע. ולפתע שמעתי את אחת הילדות, שמה נועם, קוראת בשמחה "מצאתי אחד, זה מטבע עתיק, מגניב!!" התעצבנתי, איך הילדה החובבנית הזאת מצאה מטבע כשאני, שקורא כבר שנים ספרים על ארכיאולוגיה לא מצאתי.
"יפה!" שמעתי את שחר מאחורי "נראה לי שזה מתקופת הצלבנים, שימי את זה בסלסלה שלך". התחלתי לחפור בעודף מרץ, מתודלק מהחימה שבערה בי. ועד השעה אחת בצהריים כבר מצאתי חמישה עשר ממצאים עתיקים, אבל נועם ניצחה, היא מצאה עשרים ואחת עתיקות שביניהן פסיפס מימי בית שני וראש חץ. והיא המשיכה לנצח יום אחרי יום.
הייתי הרוס. הייתי בטוח שאני אמלא את סלסלתי בממצאים נדירים במיוחד והנה ילדה אחרת מנצחת אותי.
בזמן ארוחת הצהריים שחר קרא לי החוצה "עמית, אני יודע שאתה מתעצבן מאוד מזה שנועם מנצחת אותך, כולם ראו את זה, אבל אתה יודע למה היא ניצחה אותך?" נענעתי בראשי "אני אגיד לך למה, אני מניח שאתה אוהב מאוד היסטוריה ואת העבר". הנהנתי. "תתפלא אבל המחר לא פחות חשוב ולכן נועם ניצחה אותך, אתה פזיז, לא חושב מספיק על העתיד, נגיד ביום הראשון - נועם חיפשה באדמה לחה שהקלה עליה לחפור, היא ראתה שיש בשטח שבחרה הרבה בליטות והסיקה שהיא מלאה בממצאים, לכן היא מנצחת אותך בקביעות", אחרי ההסבר הוא השאיר אותי לבד, המום. לאחר כמה דקות הבנתי שהוא צודק, המחר לא פחות חשוב מהאתמול.
ותאמינו או לא, לאחר עצתו של שחר התחלתי לנצח ובסוף השגתי את הערכה שעליה חלמתי…

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
המחר מעולם לא עניין אותי
כיתה ז', כרמי יהודה
|
אלעזר
|
בארי לוי

המחר מעולם לא עניין אותי. תמיד עניין אותי העבר. עוד כשהייתי קטן חקרתי את הדינוזאורים, האדם הקדמון, ימי הביניים… ידעתי בדיוק מה אני אעשה כשאהיה גדול: ארכיאולוג. רק תתארו לכם, לנסוע לחורבות עתיקות ולחפש מטבע או כד.
לשמחתי לא הייתה גבול כשגיליתי שיש קייטנת ארכיאולוגיה בחופש הגדול,
הייתי מקובע על הרעיון הזה, חלמתי עליו בבית ספר, בבית, איפה לא? זאת הייתה הפעם הראשונה שחיכיתי למשהו בעתיד. וכשביקשתי מהורי להירשם הם ישר הסכימו. הרי הם ידעו כמה אני אוהב ארכיאולוגיה.
הימים חלפו באיטיות מרגיזה, זאת הסיבה שאני שונא את העתיד, צריך לחכות עד שהוא יגיע. העבר כבר קרה, לא צריך לחכות לו.
לבסוף הגיע החופש הגדול, בבוקר התייצבתי בתחנת האוטובוס. כשהגיע האוטובוס עליתי עליו נרגש, לא כל יום אתה מגשים את החלום שלך!
הוא התחיל לנסוע והתחילו להתפרס מול עיניי נופים מדהימים, התפעלתי מהם מאוד.
לאחר כ45 דקות נסיעה הגענו למושב שבו תתקיים הקייטנה, המדריך נעמד על סלע גדול והתחיל לדבר: "מה קורה חבר'ה? קוראים לי שחר ואני אדריך אותכם בקייטנה… אני בטוח שאתם מתרגשים בטירוף לכן אני לא אמרח אתכם, רק אגיד לכם מה צריך לעשות. דבר ראשון, לקחת את ולהתחיל לחפור בעדינות, ברגע שאתם פוגעים במשהו- להבריש בעדינות עם המברשת עד שאתם חושפים אותו לחלוטין, ולשים אותו על השולחן הזה. יש פה סלסלות עם השם שלכם, מי שאוסף הכי הרבה זוכה לשמור דבר קטן לעצמו, באישור שלי, כמובן. אל תדאגו, אני לא אתקע אתכם עם חתיכת חרס שלא שווה כלום… אם הזוכה ישמור על רצף של ניצחונות, הוא יקבל ערכת ארכיאולוגים אמיתית!" ההתרגשות פעמה בי, שיגעתי את הורי הרבה שנים כדי לקבל ערכה כזאת, ולא הצלחתי לשכנע אותם, ועכשיו תהיה בידי אפשרות לקבל אחת, ועוד בחינם! התנפלתי על ערימת האתים ושלפתי אחד, לקחתי גם מברשת והתחלתי לחפור כמו משוגע. ולפתע שמעתי את אחת הילדות, שמה נועם, קוראת בשמחה "מצאתי אחד, זה מטבע עתיק, מגניב!!" התעצבנתי, איך הילדה החובבנית הזאת מצאה מטבע כשאני, שקורא כבר שנים ספרים על ארכיאולוגיה לא מצאתי.
"יפה!" שמעתי את שחר מאחורי "נראה לי שזה מתקופת הצלבנים, שימי את זה בסלסלה שלך". התחלתי לחפור בעודף מרץ, מתודלק מהחימה שבערה בי. ועד השעה אחת בצהריים כבר מצאתי חמישה עשר ממצאים עתיקים, אבל נועם ניצחה, היא מצאה עשרים ואחת עתיקות שביניהן פסיפס מימי בית שני וראש חץ. והיא המשיכה לנצח יום אחרי יום.
הייתי הרוס. הייתי בטוח שאני אמלא את סלסלתי בממצאים נדירים במיוחד והנה ילדה אחרת מנצחת אותי.
בזמן ארוחת הצהריים שחר קרא לי החוצה "עמית, אני יודע שאתה מתעצבן מאוד מזה שנועם מנצחת אותך, כולם ראו את זה, אבל אתה יודע למה היא ניצחה אותך?" נענעתי בראשי "אני אגיד לך למה, אני מניח שאתה אוהב מאוד היסטוריה ואת העבר". הנהנתי. "תתפלא אבל המחר לא פחות חשוב ולכן נועם ניצחה אותך, אתה פזיז, לא חושב מספיק על העתיד, נגיד ביום הראשון - נועם חיפשה באדמה לחה שהקלה עליה לחפור, היא ראתה שיש בשטח שבחרה הרבה בליטות והסיקה שהיא מלאה בממצאים, לכן היא מנצחת אותך בקביעות", אחרי ההסבר הוא השאיר אותי לבד, המום. לאחר כמה דקות הבנתי שהוא צודק, המחר לא פחות חשוב מהאתמול.
ותאמינו או לא, לאחר עצתו של שחר התחלתי לנצח ובסוף השגתי את הערכה שעליה חלמתי…

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
המחר מעולם לא עניין אותי
בארי לוי
,
כיתה ז', כרמי יהודה
,
אלעזר

המחר מעולם לא עניין אותי. תמיד עניין אותי העבר. עוד כשהייתי קטן חקרתי את הדינוזאורים, האדם הקדמון, ימי הביניים… ידעתי בדיוק מה אני אעשה כשאהיה גדול: ארכיאולוג. רק תתארו לכם, לנסוע לחורבות עתיקות ולחפש מטבע או כד.
לשמחתי לא הייתה גבול כשגיליתי שיש קייטנת ארכיאולוגיה בחופש הגדול,
הייתי מקובע על הרעיון הזה, חלמתי עליו בבית ספר, בבית, איפה לא? זאת הייתה הפעם הראשונה שחיכיתי למשהו בעתיד. וכשביקשתי מהורי להירשם הם ישר הסכימו. הרי הם ידעו כמה אני אוהב ארכיאולוגיה.
הימים חלפו באיטיות מרגיזה, זאת הסיבה שאני שונא את העתיד, צריך לחכות עד שהוא יגיע. העבר כבר קרה, לא צריך לחכות לו.
לבסוף הגיע החופש הגדול, בבוקר התייצבתי בתחנת האוטובוס. כשהגיע האוטובוס עליתי עליו נרגש, לא כל יום אתה מגשים את החלום שלך!
הוא התחיל לנסוע והתחילו להתפרס מול עיניי נופים מדהימים, התפעלתי מהם מאוד.
לאחר כ45 דקות נסיעה הגענו למושב שבו תתקיים הקייטנה, המדריך נעמד על סלע גדול והתחיל לדבר: "מה קורה חבר'ה? קוראים לי שחר ואני אדריך אותכם בקייטנה… אני בטוח שאתם מתרגשים בטירוף לכן אני לא אמרח אתכם, רק אגיד לכם מה צריך לעשות. דבר ראשון, לקחת את ולהתחיל לחפור בעדינות, ברגע שאתם פוגעים במשהו- להבריש בעדינות עם המברשת עד שאתם חושפים אותו לחלוטין, ולשים אותו על השולחן הזה. יש פה סלסלות עם השם שלכם, מי שאוסף הכי הרבה זוכה לשמור דבר קטן לעצמו, באישור שלי, כמובן. אל תדאגו, אני לא אתקע אתכם עם חתיכת חרס שלא שווה כלום… אם הזוכה ישמור על רצף של ניצחונות, הוא יקבל ערכת ארכיאולוגים אמיתית!" ההתרגשות פעמה בי, שיגעתי את הורי הרבה שנים כדי לקבל ערכה כזאת, ולא הצלחתי לשכנע אותם, ועכשיו תהיה בידי אפשרות לקבל אחת, ועוד בחינם! התנפלתי על ערימת האתים ושלפתי אחד, לקחתי גם מברשת והתחלתי לחפור כמו משוגע. ולפתע שמעתי את אחת הילדות, שמה נועם, קוראת בשמחה "מצאתי אחד, זה מטבע עתיק, מגניב!!" התעצבנתי, איך הילדה החובבנית הזאת מצאה מטבע כשאני, שקורא כבר שנים ספרים על ארכיאולוגיה לא מצאתי.
"יפה!" שמעתי את שחר מאחורי "נראה לי שזה מתקופת הצלבנים, שימי את זה בסלסלה שלך". התחלתי לחפור בעודף מרץ, מתודלק מהחימה שבערה בי. ועד השעה אחת בצהריים כבר מצאתי חמישה עשר ממצאים עתיקים, אבל נועם ניצחה, היא מצאה עשרים ואחת עתיקות שביניהן פסיפס מימי בית שני וראש חץ. והיא המשיכה לנצח יום אחרי יום.
הייתי הרוס. הייתי בטוח שאני אמלא את סלסלתי בממצאים נדירים במיוחד והנה ילדה אחרת מנצחת אותי.
בזמן ארוחת הצהריים שחר קרא לי החוצה "עמית, אני יודע שאתה מתעצבן מאוד מזה שנועם מנצחת אותך, כולם ראו את זה, אבל אתה יודע למה היא ניצחה אותך?" נענעתי בראשי "אני אגיד לך למה, אני מניח שאתה אוהב מאוד היסטוריה ואת העבר". הנהנתי. "תתפלא אבל המחר לא פחות חשוב ולכן נועם ניצחה אותך, אתה פזיז, לא חושב מספיק על העתיד, נגיד ביום הראשון - נועם חיפשה באדמה לחה שהקלה עליה לחפור, היא ראתה שיש בשטח שבחרה הרבה בליטות והסיקה שהיא מלאה בממצאים, לכן היא מנצחת אותך בקביעות", אחרי ההסבר הוא השאיר אותי לבד, המום. לאחר כמה דקות הבנתי שהוא צודק, המחר לא פחות חשוב מהאתמול.
ותאמינו או לא, לאחר עצתו של שחר התחלתי לנצח ובסוף השגתי את הערכה שעליה חלמתי…


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות