מכשירי כתיבה

לעולם לא אשכח את הבוקר שבו עולמי התערער. הטלפון צלצל, וקול קר וחד הודיע: “זו תאונה. תגיע מיד לבית החולים.”

נועה, אחותי האהובה, שהייתה העוגן של משפחתנו, שכבה חסרת הכרה. היא, שהייתה כה מלאה חיים, הייתה כעת דוממת, מחוברת למכונות קרות שהחזיקו אותה בחיים. הרופאים, בעיניהם הכבדות, הביעו ספקות באשר לעתידה. אך אני, שישבתי לצד מיטתה אוחז בידה, סירבתי לאבד תקווה.

חודש חלף, חודש של לילות טרופים וימים אפורים, ואז, קרה הבלתי צפוי. נועה פקחה את עיניה. אך זו לא הייתה תקומה מלאה – זה היה רק ניצוץ ראשוני. הגוף שבגד בה סירב לשתף פעולה; ידיה היו חלשות, רגליה נטולות תחושה, ומילותיה נותרו לכודות.

ואז, יום אחד, בקול חלוש אך נחוש, היא אמרה: “אני אלמד לכתוב מחדש.” מחברת פשוטה הונחה על ברכיה הרועדות, וידיה ניסו לשרטט אותיות. ניסיונותיה הראשונים היו רופפים, מגושמים. בכל כישלון, ראיתי את דמעותיה זולגות. אך נועה מעולם לא הרשתה לעצמה לוותר.

בהדרגה, המחברת התמלאה, אך לא במילים אלא בקווים – קווים שהפכו לדמויות, לדימויים, לסיפורים שלמים שנשזרו על הדף. היא מצאה דרך חדשה לבטא את עצמה – דרך הציור. כל משיכת מכחול הייתה פעימה של נשמתה, כל גוון היה שיר של כאב ושל תקווה.

לאורך הזמן, נועה החלה לשקם לא רק את גופה, אלא גם את רוחה. היא אמנם לא שבה לרוץ או לקפוץ, אך היא בחרה במסלול אחר – מסלול של יצירה, של הבעת עצמה דרך האמנות.

שנה לאחר התאונה, היא הציגה את ציוריה בתערוכה. הקירות היו מלאים ביצירות עוצרות נשימה, שגוללו את סיפורה – מהכאב הקורע של הרגע הראשון ועד לאור התקווה שהלך וגבר. אנשים מכל רחבי העיר התכנסו כדי לצפות ביצירותיה, ולו לרגע, לשאוב השראה ממנה.

כשעמדתי בקהל, מביט בנועה, הבנתי את העוצמה שבדרך שהיא עברה. היא לא הייתה רק מסע של שיקום פיזי, אלא מסע עמוק של גילוי עצמי ושל ניצחון על מכשולים.

היום, כשהיא מחייכת את החיוך שאיבדתי לתקופה, אני מבין שהחיים אינם רק על היעד אליו נגיע, אלא על הדרך שבה נבחר ללכת – הדרך שבה נבנה את עצמנו מחדש, גם מתוך חורבות

‍