מכשירי כתיבה

כשישבתי שם, דבר לא נראה חשוב. אנשים הלכו סביב, קולות, ריבים, צעקות. זה לא היה חשוב, לא שונה מבדרך כלל.

האוויר העיף את שערי, תמיד שנאתי זאת, אבל הפעם, ידיי לא עלו להזיז את השיער מפניי, אצבעותי לא תחבו את השיערות מאחורי אוזני.

עיניי ישבו על המים, היה שם דבורה קטנה, מתה, כנראה. היא צפה על פני הזרם המלוכלך, היא לא נלחמה, אבל ראשה יצא מהמים, אם היא חיה או מתה, זה לא שינה דבר. הרגשתי את עיניה הקטנות עלי, אולי היא ניסתה לקרוא לי, לבקש שאצטרף, אולי רק רצתה שאסיים את ייסוריה.

אבל, עם ראשה בוקע מן המים כך, אני חושבת שהיא לא חיפשה אותי, אני לא חושבת שנוכחתי משנה יותר מדי. אולי היא רק רצתה מבט אחרון לשמיים, מגע אחרון של רוח. אולי היא בקשה לשמוע את קולות האנשים לפני שלא תשמע דבר.

היא שוכבת שם, רוצה רק לחיות עוד קצת.

ואני יושבת כאן, מקללת את חיי.

‍