"לאן אנחנו הולכים?" שאל הילד.

מיד כשעזבו המילים את שפתיו, הוא הבחין במעין עווית עוברת בגבו של אביו, כאילו דקרה אותו השאלה באלפי מחטים דקות. האב האט לרגע את הליכתו, ואף פתח פיו כמבקש לדבר, אך לבסוף הצליח להפיק רק אנחה חרישית, שהתפוגגה לפני שהגיעה למפתנה של אוזן שומעת.

הילד לא מחה, כי ידע שאביו עסוק במלאכת הניווט, ולכשיגיעו אל יעדם יענה על כל שאלותיו.

הוא המשיך לצעוד בדממה.

…

שוב הגיעו להתפצלות. כמנהגו, החזיק הילד את עששיתו לפניו, וניסה למתוח את ידו רחוק כפי שאיפשרו לו קומתו הנמוכה ומוטת כנפיו הקצרה. הוא צימצם עיניו עד שהיו לשני חריצים דקיקים, ודחף צווארו קדימה כמו מבקש להביט דרך פתח מחילה צרה.

הוא ניסה לראות. לראות מה טומנים בחובם השבילים.

עלטת היער מעולם לא איפשרה זאת.

…

בכוח נחישותו הוא ניסה להביס את החשכה. אם רק יהיה מבטו מספיק חודר, אם רק ליבו ירצה בכך מספיק, יוכל לבקע אותה.

הילד הסתובב, הלך מספר צעדים, הניח את העששית על הקרקע, וחזר למקומו - גבו פונה אל האור. עכשיו ניצב מולה לבדו. את החשכה, כך למד, לא ניתן להעלים. הוא הישיר מבטו אליה, וסגר עפעפיו. התמונה לנגד עיניו לא השתנתה. הוא חזר ופתח עפעפיו, ושוב נוכח לגלות שאין ביכולתו לקבוע אם עיניו פקוחות או סגורות היו. הוא המשיך. סגורות. פקוחות. סגורות. פקוחות. או שסגורות? פקוחות. הבזק אור. סגורות.

הוא קפא.

בעזרת אצבעות ידיו קילף את עפעפיו מעלה, על מנת להבטיח שעיניו אכן פקוחות הן. במרחק, מופיעה ונעלמת לסירוגין בין עצי היער, כה קטנה ועמומה, שברירית, נעה לה לאיטה נקודת אור חמימה.

…

תוך שני צעדים היה מחוץ לשביל. הוא לא שם לב לכך. בראשו עברה רק מחשבה אחת, בהירה.

אור. אור. הוא רץ אליו.

רגליו זזו מעצמן, נושאות אותו במעין ריחוף המכחיש את השפעת הכבידה, בעל מטרה נעלה מחוקי הטבע. מאחוריו אביו צעק אליו, צרח עד שריאותיו שרפו, רדף אחריו כמו חיה שהורעבה… אך הילד לא שמע. הצמחייה הייתה זניחה, הענפים הקוצניים שחתכו את פניו היו חסרי משמעות.

אור. אור. אור!

גופו כבר לא היה איברים נפרדים, אלא תיבת תהודה אחת, סימפוניה אדירה, המנגנת מקצב אחיד שמכתיב המנצח. ליבו פעם בטירוף.

אור! הרפיה. אור! כיווץ. אור! אור! אור!

חשכה.

…

הנער התעורר, שכוב פרקדן לצד הגזע העבה, אפוף בחשכה המוחלטת. מבולבל כיצד הגיע למצב זה, הוא נעמד על רגליו, מתנדנד מעט. לכשהרים מבטו, נוכח לראות במרחק מה עששית נחה על האדמה, במרכזו של שביל מתפצל… אביו לבטח ידע להסביר לו מה התרחש. הוא החל מגשש דרכו בחשכה, משתמש בידיו על מנת להתגונן מצמחיי היער הקוצניים, ומקווה שלא תיתפס רגלו בשורש תועה. המסע לא היה פשוט, אך לבסוף יצא מבין השיחים הצפופים, ורגלו דרכה בשביל. הוא סרק את סביבתו. הנער לא ראה את אביו.

…

הוא לא ידע מתי בדיוק החלה התופעה, אם בכלל, אך כעת אוויר היער כבד הוא. בכל נשימה הוא חש את ריאותיו שוקעות מטה, מנסות להוריד אותו לברכיו, לעצור את צעדיו. גם האדמה, שנהגה להיות מהודקת וישרה, כיום הינה בוצית, בעלת גבעות ועמקים. פרקי אצבעותיו כבר לבנים הם מלפיתת ידית העששית. הוא עייף. הוא רוצה לעצור.

לפתע, מאחוריו, בקע קול גבוה.

"אבא, לאן אנחנו הולכים?"

הוא השתנק, ודמעה יחידה זלגה במורד פניו.

‍