אבי לקח אותי ואת נעריו לעלות על ההר,

לא הוסיף מילה נוספת,

אני הולך מאחוריו.

לא יכול שלא לשים לב, למראה שלו.

הוא נראה מבועת,

כלוא במחשבותיו.

פצעים לא קיימים נחים על  פרקי ידיו,

תוצאה של אזיקים דמיוניים

שמתהדקים יותר ויותר בכל שנייה שעוברת.

אני נזכר ברגע הזה הרבה

"הרגע של לפני".

                   אני יודע.

                   אני מבין.

                   אני  סולח.    

                   אני מכיל.

אני כבר לא כאן,

אני מתנה זמנית,

רגע קצר שחולף,

נדחף ליציאה באותה מהירות ששלחו אותי פנימה.

                      אני יודע.

                     אני מבין.

                     אני סולח.

                     אני מכיל.

אני במקום אחר,

אני כבר לא כאן.

‍