הדרך שלי לגיהינום התחילה בשקט, כשכולם ישנים. יש צורך להתגנב ולקחת אותו והרבה ממנו.

הוא לחש לי.

לא יכולתי שלא להקשיב.

לא יכולתי לסרב.

החבר הכי טוב שלי? אולי האויב מספר אחת שלי.

הוא הורג אותי לאט ובשקט.

בהתחלה יכולתי לשלוט, לרסן ולייצר סדר בתוך הגיהינום שנוצר, אבל איבדתי שליטה ונפלתי חזק,

התרסקתי וכבר אי אפשר לקום.

הוא כבר לא לוחש לי. הוא צועק לי

ואני בורחת ללא הצלחה.

הוא תמיד תופס אותי ברגעים הקשים שלי והוא תמיד שם בשבילי.

בין הרעב לשובע יש הבדל דק,

אבל בשבילי, אין דבר כזה שובע

יש רק עוד ועוד ועוד עד שנחנקים

מרוב אוכל.

בדרך פגשתי הרבה פרצופים, שלא ידעתי שיש בי:

פרצופים רעבים,

כועסים,

עצובים,

מתביישים..

אני לא מכירה אותם,

נבהלתי!

וכל יום הוא מאבק.

הגוף שלי כבר לא הבית הוא הכלא שלי- הגיהינום שלי.

בדרך, הצללים עלו עליי ולכדו אותי,

ניסיתי לצרוח, לברוח, לבקש עזרה אבל הראש שלי היה בתוך השמן ואף אחד לא שמע.

בדרך מצאתי חיבוק אוהב, פנים מכילות ומבינות,

סאונד שנוצר בשבילי.

ידעתי שאף אחד לא יעזור, אני חייבת לבחור!

לא אשתוק יותר!

אני בוחרת ללכת בדרך אחרת.

פניתי ימינה, בדרך האור, וסוף סוף מצאתי את התרופה.

אני עוד מנסה להגיע אליה,

אבל לא אחזור אחורה ולא אפנה עוד לדרך האפלה,

כי שתקתי מספיק!

ומהיום כל רגש שארגיש יורגש!

ללא הכחשה, ללא בושה.

הוצאתי את הראש מתוך השמן

וסוף סוף ישמעו אותי צועקת.

הדרך שלי עוד ארוכה אבל את מטרתי אני אשיג.

בסוף

הגוף שלי יחזור להיות לי בית!

‍