איך היינו מגיבים אילו בעיצומה של מלחמת קיום סוערת היו מתכנסים ראש הממשלה וכל הפוליטיקאים למסיבה גדולה בתל-אביב? כולם ידעו שעצמאות היא המטרה הנכספת, הכול חלמו שהיא תתממש, אבל במאי 1948 לא היה ברור לשֵם מה בדיוק צריך טקס ולמי יש זמן בשבילו. יעל, בתו של משה שרת, סיפרה: "את איש זה לא עניין אז. אני לא זוכרת שסיפרתי למישהו מחבריי על המעמד של הכרזת המדינה."

מפקד חטיבת קרייתי של ארגון ההגנה, מיכאל בן-גל, הוזמן לטקס, אך ויתר על המעמד ההיסטורי. "בתור מפקד 'ההגנה' בתל אביב, עם כל החשיבות של הכרזת המדינה במוזיאון, ידעתי שמקומי הוא ביפו עם אנשַי," הסביר.

הלוחמים בירושלים, בצפת, ביישובי הנגב המבודדים, בצירי התנועה ובקיבוצי הצפון קיבלו בעודם בקרבות את הידיעה על הקמת המדינה. עזרא יכין, לוחם לח"י בירושלים, תיאר איך בין הפקודות שנזרקו מפה ומשם נזכר מישהו לומר: "[...] ותודיע לחבר'ה שלך שם, [ש]אתמול בתל אביב בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה היהודית!" והוא ממשיך ומתאר: "השמחה היתה מהולה בצער: למה בתל אביב? מה מצאו רע בירושלים? [...] ועם כל הכבוד לשופר הגאולה, לִבנו נתון [...] לשאגות הקרב המתחולל סביב. אלה הקולות שיבשרו אם להכרזה [...] יהיה כיסוי."

המנהיגים שנקבצו ובאו לטקס לא היו מנותקים מהמציאות, אבל ידעו שגם הדיפלומטיה והתודעה הן שדות קרב שבהם נולדת מדינה. מילותיו של משה שרת למלוויו בסיום טקס ההכרזה: "המלאכה מרובה, ילך כל אחד למלאכתו", מעידות שהטקס היה גם עבור יוזמיו וגם עבור הנוכחים בו רגע בזמן שהיה נחוץ לאחוז בו, לייצר אותו. הטקס היה חלק מהקרב על התודעה ועל הזיכרון ההיסטורי, מלאכה שהתחילה לפניו והמשיכה עוד הרבה אחרי שהסתיים.