בחורף 1948 שררה תמימות דעים בקהילת המודיעין בארצות הברית: הכרת ארצות הברית במדינה היהודית לא רק מסוכנת, היא לגמרי מטופשת: "כל סיוע להקמת המדינה היהודית [...] יתפרש אצל הערבים כהכרזת מלחמה נגד העולם הערבי [...] יאיימו עלינו [...] בביטול זיכיונות מסחריים ותשתיות לצינורות נפט," וממילא "לא יצליחו היהודים להחזיק מעמד יותר משנתיים." מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, חשב שלא הגיוני להתערב לטובת מיעוט יהודי שנלחם ב־30 מיליון ערבים המחזיקים במחצית מהנפט בעולם.

ימים ספורים לפני עזיבת הבריטים את ארץ ישראל עדיין לא התקבל מסר חד־משמעי של תמיכה מצד ארצות הברית, וביישוב עקבו בדריכות אחרי הדיונים בבית הלבן. בבוקר יום שישי 14 במאי אמר שרת, כי אם יהיה צורך, היהודים יעמדו לגורלם לבדם, וכי "אין עם יכול להתאבד כדי לזכות בידידותו של מישהו." בן־גוריון ביטא ביומנו את תחושת הבידוד מייד לאחר הטקס: "הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון."

אבל הארי טְרוּמָן, נשיא ארצות הברית, חשב אחרת. למרות הנחות המודיעין ואזהרות מַחלקת המדינה היה קולו יציב וברור. הנשיא שהביא את מלחמת העולם השנייה לסיומה, שעמד מול סטלין וששרטט את גבולות אירופה מחדש, קיבל החלטה אסטרטגית נוספת.

דקות לאחר תום המנדט הוא הודיע: "ארצות הברית מכירה בממשלה הזמנית כסמכות דֶה־פַקְטוֹ של מדינת ישראל."

במהלך השנים ידעו היחסים בין ישראל לארצות הברית עליות ומורדות, אבל הרגע הגדול הזה של הכרת ארצות הברית במדינת ישראל היה רגע בלתי נשכח.

בזיכרונותיו כתב טרומן: "הכרתי בישראל מייד כאומה ריבונית כשהבריטים עזבו את פלשתינה [...] ועשיתי זאת למרות עצתו של מזכיר המדינה [...] שחשש כי הערבים לא יאהבו זאת [...] אבל הרגשתי שלישראל מגיעה הכרה, ולא עניין אותי כלל אם הערבים יאהבו זאת או לא."