יומיים לפני הקמת המדינה עדיין לא היה ברור מה יהיה שמה. אומנם מאז כ"ט בנובמבר התנהל שיח ציבורי ער בעניין, ומערכות העיתונים הוצפו בפניות קוראים שביקשו להציע שם למדינה וצירפו נימוקים משכנעים יותר או פחות, אבל דווקא אלו שהיו צריכים לקבל את ההחלטה התמהמהו. ציון, ישורון, מדינת עֵבֶר, גלעדיה, יהודה החדשה, ישראליתניה, כרמלה ואפילו סתם ארץ או מדינה - אלו מעט מההצעות פרי מוחם הקודח של אנשי היישוב.

בסדרת הבולים שהודפסו ימים ספורים לפני הכרזת המדינה נכתב "דֹאר עברי", ללא ציון שם המדינה, ונעשו מאמצים לשדל את ממשלת ארצות הברית להכיר ב"מדינה היהודית" בלי לדעת מה יהיה שמה.

בישיבת מועצת העם בסוף חודש אפריל 1948 נזכרו החברים: "יש להחליט על שם המדינה", ולמוחרת אפילו התמנתה ועדה לצורך העניין. אבל היו דברים דחופים יותר לדאוג להם. המלחמה שהתחוללה בארץ, ההיערכות לפלישה ערבית נרחבת עם סיום המנדט, הקמת מנגנוני השלטון והכלכלה ועניינים הרי גורל נוספים דחקו את סוגיית השם.

ארבעה ימים לפני הכרזת המדינה נכתב בכתב יד על טיוטת מגילת העצמאות: "שם המדינה יהיה _____." רק כעבור יומיים ב־23:00 בלילה, בסיומה של ישיבת מִנהלת העם הודיע בן־גוריון כלאחר יד ששם המדינה יהיה ישראל. זאב שרף העיד: "בן־גוריון [...] הציע [...] את השם ישראל [...] החברים ניסו לבטא 'ממשלת ישראל', 'אזרח ישראל' [...] נותרו רק 48 שעות ועוד עבודה דחופה רבה והעניין הובא להצבעה." השם נקבע בהצבעה חפוזה, ויום וחצי לאחר מכן כבר שמע כל העולם כי "המדינה היהודית [...] תיקרא בשם ישראל".

ואולי לא היה דחוף לקבוע את שם המדינה, כי על אף ההצעות השונות השם היה בעצם מובן מאליו. "ברגע שהשם הוכרז, כולם הבינו מיד ששם אחר לא ייתכן," אמר הדיפלומט הישראלי ולטר איתן. "בני ישראל, ארץ ישראל, מורשת ישראל - כל אלו כבר התקיימו [...] אלפי שנים [...] מדינת ישראל היתה התפתחות הגיונית ומתבקשת."

שנים ארוכות התנהל פולמוס בשאלה מי הראשון שהציע את השם "ישראל", התשובה היא, ככל הנראה, עממית.