מכשירי כתיבה

"סליחה? אפשר לעבור בבקשה? כן. תודה."

סוף סוף, האיש מפנה את מבטו העמום אליה ומאפשר לה להתקדם בחיפוש אחר אותו מקום.

היא מתקדמת בזהירות בקרון הטס בין נופים ותרה בעיניה אחר מקום ישיבה שאינו תפוס על ידי ניצב אחר. רק זה חסר לה עכשיו, נסיעה שלמה עם פנים חסרות שם או שם חסר פנים. סורקת במבטה אחר הנפשות שאינן פועלות: זקנה וידה הרועדת, נער וגבו השפוף אל מסך צבעוני ומזוודה גדולה הגוררת אחריה איש צעיר.

הנה מקום ליד חלון, חיש קל מתיישבת ואת המקום תופסת. מעיל ירוק ושלושה ספרים את המקום הסמוך שומרים למען הוד מעלתה, לבל תפריע לה נפש נחותה. הגלגלים חורקים על המסילות והשקט מקבל אותם אליו כחלקיו של השלם.

עכשיו במנוחה והנחלה, הגב יכול להירגע והנפש מוצאת את זמנה שלה: הביטו באותו איש, מניח את התיק בכיסא לידו. הוא לא רואה שהזקן לידו מחפש מקום? באמת, כמה חוסר רגישות! והזקנה לא מנידה עפעף אל האם העייפה עם תינוקה הצעיר, ולא נתחיל לעסוק בנער המנותק, בוהה בצבעים מתחלפים על מסך? השתיקה כמותה כהסכמה למסקנה, איש אינו אדם. אף עיניים אינן נשמה, אלא רק בשר ודם ומקום במושב הרכבת או יותר גרוע. במעבר.

בייאושה מהאנושות שהתרוקנה, מפנה את מבטה חזרה אל הטבע. הרים מטפסים לשמיים וזוכים בנשיקת ענן ולאחר רגע גדולתם הופכת לכדי זיכרון. היא מפנה את ובודקת את השעון, אך כשמחזירה את מבטה אל החלון, הגבעות וקו האופק התחלפו ביער סבוך, ירוק עד ונרחב

איש אינו מביט. איש לא שם לב. שעה קלה היא מביטה הלוך וחזור מהחלון לקרון וחזרה

מאחוריה נשמע שיעול מנומס, הכרטיסן במדיו האדומים עומד בשלווה ומביט בה כמזמין שאלה

"סליחה? אדוני? מה התחנה הבאה?"

הוא מביט בה כמספר סוד הידוע לכל: "גברת צעירה, לא זאת השאלה? מתי נגמרת הדרך, מתי נגיע אל התחנה? מתי ייגמר המסע ונגיע אל אותו חלום? אין נוף אחד זהה לבא אחריו או לפניו, אין ביכולת הים לתפוס את רוח המדבר, והמדבר לעולם לא יקבל את מנת חלקו בשמיים כמו אותם הרים. כל נוף הניבט בחלונך הוא מקומו של נוסע, כאן על הרכבת ישנה תחנה סופית, השייכת לו ולו בלבד"

"אבל עד אז, תמשך הנסיעה..."

"עד אינסוף"

"ואיך אדע מתי התחנה שלי?"

"כשתביטי בחלון והנוף לא יהיה סרט נע, אלא בבואה שלך עצמך, כשמן החלון יביטו אלייך מחשבותייך הכמוסות ומעשייך הקולניים. כששמו של המקום יחמוק מבין שפתייך ומחשבותייך יראו את ביתן האבוד, אז תדעי שזהו המקום"

אם כך, אין טעם לחפש את היעד, שהרי הוא ימצא אותי, חושבת בהגיון וטופחת לעצמה על השכם במעין מחוות כבוד לחוכמתה הרבה. מאחוריה נוסעים יורדים, נעלמים, בזה אחר זה

והיא, נותנת לראשה ליפול ומנמנמת, בין ערות לחלום מדמיינת את אותה ההבטחה למקום שהוא רק שלה.

אחרי זמן מה, דקה או אולי שנה, היא סוף סוף מקיצה

"תחנה אחרונה" נשמעת הודעת הכריזה

מרימה את ראשה ומביטה החוצה בבהלה, תרה אחר אותה הרגשה

אך הנוף זר ואינו מוכר

בניינים אפורים נמוכים עד אינסוף, בעמק ארובות מעלות עשן והשמיים בגדר חלום בלבד

בבהלתה מתרוצצת בקרון, תרה אחר אותם מדים אדומים

בעוד רגע תראה את המדים אדומים, מבריקים ומקופלים במקום

בו היו מונחים פעם מעיל ושלושה ספרים.

‍