קיי ג'ייד כבר עבר את האביב השישים ושמונה שלו, אבל עדיין חייב לעבוד כל יום. הוא אדם בדרכים – מהרפת למשחטה, מהמשחטה לרפת וחוזר חלילה. הוא נוהג במשאית להובלת בקר למחייתו. העבודה קשה והשכר לא בשמיים, אך מספיק כדי לאפשר לו ולמשפחתו לחיות בכבוד.

הוא קם בחמש בבוקר, מתלבש ויוצא לדרך. הוא עוצר לקפה בדולר ומספיק להגיע לרפת בשעה שש בדיוק. במשאית שלו נכנסות שבע פרות רזות – האהובות ביותר על הנהגים, אלה שממלאות את המשאית ומקפיצות את הרווחים – ושתי פרות שמנות, שמה לעשות – גם מהן צריך להיפטר. "השיטה היא לא לפחד ללחוץ אותן. זו נסיעה קצרה ובלאו הכי, הן פרות - עד שייקלטו שהיו כלואות, הן כבר במשחטה". כך נהג לומר לו אביו, שעסק בעצמו בעסקי הבקר עד שנפטר. כך, יום אחר יום, משלוח אחר משלוח. לעיתים, קיי בחר בדרכים שונות לנסיעה בשביל להוסיף קצת עניין לשגרה. הוא תמיד התגאה בכך שהוא "אדון לעצמו" בעבודתו ושהוא יכול לבחור באיזו דרך שירצה - הרי כל הדרכים מובילות למשחטה.

בעסקי הבקר לא סובלים איחורים ולכן, חמישי התחיל על צד שמאל לאחר שקיי קם מאוחר. הוא התלבש ויצא לדרכו מהר כפי שיכל ואמנם צמצם מעט את האיחור, אבל ידע שזה לא מספיק. חבריו מעסקי הבקר נהגו להתבדח על כך שמצליפים בהם כמו בפרות על איחורים קטנים, ולכן הוא החליט לוותר על הקפה הבוקר; "חסכתי דולר", הוא גיחך לעצמו.

הוא הגיע לרפת ובדיוק שמע 'שישים ושבע!' – המספר שלו. הוא נכנס במהירות למשאית, העמיס את הפרות ויצא לדרך. הפעם, קיי בחר לקחת את הדרך הקצרה יותר, דרך 'גרנדה פלורה', השדה הגדול והיפה ביותר באזור. הדרך הזו הייתה מקצרת את הזמן, והיות שהיה עייף כי לא שתה את הקפה, הוא הרשה לעצמו לנוח מעט בצל המשאית. בזמן שנשען מעט על המשאית, קיי מצא את עצמו בוהה בשדה היפה. השמש זרחה בעדינות, ומשהו בנוף גרם לו לדמיין את העתיד – בית קטן עם אשתו, לפנסיה, מרחק מהמהמורות של הדרך הזו. הוא היה יכול לדמיין את עצמו יושב שם, שותה קפה עם קצוות שיער לבנים.  קיי היה יכול להמשיך לחלום לשעות אילולא דפיקות חזקות בברזל שהקיצו אותו משנתו. הוא פקח את עיניו ואפילו לא הספיק להסתובב כששמע קול 'טאח!'.

זו הבעיה עם פרות קטנות. מרוויחים עליהן טוב, אבל הן לא יודעות מנוח. הן לא יכלו להתאפק למראה הדשא הפריך ופשוט רצו אל המקום ההוא – אל החופש. הן ידעו, כמובן, שמסלולן כבר נקבע, שעתידן חקוק מראש, לא היה להן מה להפסיד – הן קפצו וקפצו עד שהפכו את המשאית ויצאו לדרך חדשה.

קיי תמיד ריחם קצת על הפרות, שחייהן נקבעים מראש וכעס על חוסר הצדק שבכך. לו רק ידע שבכל הזמן הזה, גם הוא היה כלוא –

בדרכו.

תוספת אישית לקורא:

תודה רבה שקראתם את הסיפור הקצר על קיי ג'ייד. בסיפור, אני מבקש לתאר את חיי האדם המודרני כחיי הצאן הכלוא, שעתידו – דרכו קבועה מראש.

האדם כבול למעגל עבודה תובעני רב דורי במשך כל חייו רק כדי לצפות למעט שנות חסד ב"פנסיה", סוף הדרך (אירוני שזהו הביטוי). בני האדם חיים במציאות זו, כיוון ש"לפני שייקלטו שהיו כלואים, הם כבר במשחטה".

תיתכנה פנטזיות פרועות על חיים בשליטה, האדם יכול לבחור דרכים שונות לעשות זאת, אבל "כל הדרכים מובילות למשחטה".

בצורה אירונית וכואבת, הדרך עשויה להיגמר בכל רגע ומכאן שחשוב לנצל כל רגע בחיים הללו למופת ולא לחכות לנס (בית ליד השדה), אלא לשאוף לפעול בכל רגע אפשרי למען מטרותיך.

אמנם אני רק ילד, אבל אני מפחד מאוד שחיי ייכלאו במעין מעגל אימים שכזה, ללא נקודת יציאה פרט למוות הוודאי. כל שניתן כעת הוא לנסות ולהפיק את המירב מהזמן לו זכינו בעולם זה ואפילו אם לעיתים משמעות החיים עמומה, אנו רק בני אדם – מדוע שנבין?

תודה רבה,

עומר.

‍