המערה

 | 
דורי טל

הנער פתח וסגר את עיניו, סגר ופתח אך לא הצליח לראות כלום. הוא ידע איפה הוא נמצא, הוא ידע עם מי הוא נמצא, אבל הוא לא הצליח לראות.

הוא רצה שזה יגמר, שהוא יוכל לראות שוב את אור השמש, את משפחתו, את חבריו אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הוא שמע קולות מכל צדדיו, אנשים מיואשים, אך הוא לא הוציא מילה מפיו, אסור לו.
פתאום הנער הרגיש לחיצה בידו.
"מחר יהיה יותר טוב, אל תאבד תקווה"
הנער קיווה שהקול צודק.

הנער כבר לא ידע מתי עכשיו, האם היום, אתמול או מחר? ומתי בפעם האחרונה אמר לקרוביו "אני אוהב אותכם"? אבל עכשיו אלה לא היו המחשבות שהטרידו את הנער, כעת הוא חשב על מילותיו של הקול, מחר.

הנער קיווה שיבוא המחר, שהוא עדיין יחיה מחר, שמחר יזכה לראות אור שמש, שמחר יזכה לארוחה חמה, שמחר יזכה לומר לאמו אני אוהב אותך. אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הנער קיווה שמחר הוא יצא מכאן, מהמקום הצפוף והחשוך שבו הוא נמצא, הוא רצה שמחר יזכה לחבק את חבריו, הוא רצה שמחר יזכה לחזור לשגרתו הרגילה, אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הנער רצה שמחר לא ישמע את הצעקות בשפה הזרה, הוא רצה מחר לישון במיטתו לבד, הוא רצה שמחר כל הפחד הלא נפסק הזה יגמר, הוא התחנן להתרחק מכל המקום הנוראי הזה, אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

אך הוא לא רצה לאבד כל שבריר תקווה, הוא לא רצה לחשוב שאין שום אור בקצה של המערה, הוא רצה לחשוב שמחר יהיה יותר טוב, שמחר הכל יהיה בסדר, הוא שוב חשב על מילותיו של הקול, מחר יהיה יותר טוב, מחר.

נימוקי השופטים

היצירות שעלו לגמר

חטיבת הביניים
תיכון
מתוצרי תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית
איור: רחלי שלו
המערה
כיתה ז', בית הספר הראלי
|
חיפה
|
דורי טל

הנער פתח וסגר את עיניו, סגר ופתח אך לא הצליח לראות כלום. הוא ידע איפה הוא נמצא, הוא ידע עם מי הוא נמצא, אבל הוא לא הצליח לראות.

הוא רצה שזה יגמר, שהוא יוכל לראות שוב את אור השמש, את משפחתו, את חבריו אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הוא שמע קולות מכל צדדיו, אנשים מיואשים, אך הוא לא הוציא מילה מפיו, אסור לו.
פתאום הנער הרגיש לחיצה בידו.
"מחר יהיה יותר טוב, אל תאבד תקווה"
הנער קיווה שהקול צודק.

הנער כבר לא ידע מתי עכשיו, האם היום, אתמול או מחר? ומתי בפעם האחרונה אמר לקרוביו "אני אוהב אותכם"? אבל עכשיו אלה לא היו המחשבות שהטרידו את הנער, כעת הוא חשב על מילותיו של הקול, מחר.

הנער קיווה שיבוא המחר, שהוא עדיין יחיה מחר, שמחר יזכה לראות אור שמש, שמחר יזכה לארוחה חמה, שמחר יזכה לומר לאמו אני אוהב אותך. אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הנער קיווה שמחר הוא יצא מכאן, מהמקום הצפוף והחשוך שבו הוא נמצא, הוא רצה שמחר יזכה לחבק את חבריו, הוא רצה שמחר יזכה לחזור לשגרתו הרגילה, אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הנער רצה שמחר לא ישמע את הצעקות בשפה הזרה, הוא רצה מחר לישון במיטתו לבד, הוא רצה שמחר כל הפחד הלא נפסק הזה יגמר, הוא התחנן להתרחק מכל המקום הנוראי הזה, אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

אך הוא לא רצה לאבד כל שבריר תקווה, הוא לא רצה לחשוב שאין שום אור בקצה של המערה, הוא רצה לחשוב שמחר יהיה יותר טוב, שמחר הכל יהיה בסדר, הוא שוב חשב על מילותיו של הקול, מחר יהיה יותר טוב, מחר.

ליצירות נוספות
תחרות הכתיבה לנוער של הספרייה הלאומית תשפ"ג
איור: רחלי שלו
המערה
דורי טל
,
כיתה ז', בית הספר הראלי
,
חיפה

הנער פתח וסגר את עיניו, סגר ופתח אך לא הצליח לראות כלום. הוא ידע איפה הוא נמצא, הוא ידע עם מי הוא נמצא, אבל הוא לא הצליח לראות.

הוא רצה שזה יגמר, שהוא יוכל לראות שוב את אור השמש, את משפחתו, את חבריו אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הוא שמע קולות מכל צדדיו, אנשים מיואשים, אך הוא לא הוציא מילה מפיו, אסור לו.
פתאום הנער הרגיש לחיצה בידו.
"מחר יהיה יותר טוב, אל תאבד תקווה"
הנער קיווה שהקול צודק.

הנער כבר לא ידע מתי עכשיו, האם היום, אתמול או מחר? ומתי בפעם האחרונה אמר לקרוביו "אני אוהב אותכם"? אבל עכשיו אלה לא היו המחשבות שהטרידו את הנער, כעת הוא חשב על מילותיו של הקול, מחר.

הנער קיווה שיבוא המחר, שהוא עדיין יחיה מחר, שמחר יזכה לראות אור שמש, שמחר יזכה לארוחה חמה, שמחר יזכה לומר לאמו אני אוהב אותך. אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הנער קיווה שמחר הוא יצא מכאן, מהמקום הצפוף והחשוך שבו הוא נמצא, הוא רצה שמחר יזכה לחבק את חבריו, הוא רצה שמחר יזכה לחזור לשגרתו הרגילה, אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

הנער רצה שמחר לא ישמע את הצעקות בשפה הזרה, הוא רצה מחר לישון במיטתו לבד, הוא רצה שמחר כל הפחד הלא נפסק הזה יגמר, הוא התחנן להתרחק מכל המקום הנוראי הזה, אך הוא ידע לא לקוות, במנהרה שבה הוא נמצא אין בכלל אור בקצה.

אך הוא לא רצה לאבד כל שבריר תקווה, הוא לא רצה לחשוב שאין שום אור בקצה של המערה, הוא רצה לחשוב שמחר יהיה יותר טוב, שמחר הכל יהיה בסדר, הוא שוב חשב על מילותיו של הקול, מחר יהיה יותר טוב, מחר.


נימוקי השופטים

יצירות נוספות

יצירות נוספות