הבית שבכיכר
דני היה הומלס שאף אחד לא באמת שם לב אליו. הוא גר בפינה השקטה של כיכר בעיר הגדולה, מתחת לעץ דקל ישן שצלל עליו בימי הקיץ. הוא לא ביקש נדבות, לא התחנן לעזרה, פשוט ישב שם, שקט ומאופק, מתבונן בעולם שעובר סביבו
בעברו, דני היה מהנדס מוכשר. הוא עבד בחברה גדולה, היה נשוי, וחי חיים שנראו מושלמים. אך תאונה מצערת במפעל בו עבד הותירה אותו עם פציעה קשה ביד ימין ועם תביעה משפטית שהותירה אותו מרושש. לאט לאט איבד את הכול – את הבית, את אשתו, את תחושת הערך העצמי. כך מצא את עצמו ברחוב, מקום שלמד לקרוא לו “הבית שבחוץ”.
ערב אחד, כשגשם התחיל לטפטף קלות, ניגשה אליו ילדה קטנה עם מעיל צהוב. היא החזיקה בידה קופסת אוכל. “אמא שלי שלחה לך את זה,” אמרה והושיטה את הקופסה.
דני הסתכל עליה, מופתע. “למה?” שאל, מנסה להבין את כוונתה.
“היא אמרה שאתה כמו העץ הזה,” ענתה הילדה, “תמיד כאן, שקט, אבל נותן צל לאנשים.”
המילים שלה נגעו בלבו. הוא הודה לה בעדינות וקיבל את הקופסה. הילדה רצה חזרה לאמה, שהמתינה לה בצד השני של הכיכר.
הימים חלפו, והילדה, ששמה היה נועה, התחילה לבקר אותו באופן קבוע. היא הייתה מביאה לו שאריות מהבית, מחברות ישנות לשרבוט, ולעיתים ספרי ילדים שאמה אמרה שהם כבר לא זקוקים להם. דני, שבדרך כלל שמר על עצמו מרוחק, מצא את עצמו מחכה לה.
לילה אחד, בזמן שנועה ישבה לידו ודיברה בהתלהבות על ציור שציירה בבית הספר, דני החליט לשתף אותה בסיפור חייו. הוא סיפר לה על התקופה שבה היה מהנדס, על החלומות שלו ועל הנפילה הכואבת שאיבדה אותו את הכול.
“אתה עדיין מהנדס,” אמרה לו נועה בתמימות.
“אני? אני לא מהנדס יותר, נועה,” הוא השיב בעצב.
“בטח שכן,” ענתה. “אתה מהנדס סיפורים. כל מה שסיפרת לי נשמע כמו סיפור מהספרים.”
המילים שלה הדהדו בליבו. דני הבין שאולי הוא איבד את כל מה שהיה לו פעם, אבל לא את עצמו.
כעבור חודשים, בזכות עזרתה של אמה של נועה, הוא הצליח למצוא עבודה קטנה בספרייה ציבורית, עוזר בארגון מדפי הספרים. במקום להיות “העץ שבכיכר”, הוא הפך למספר סיפורים לילדים. נועה תמיד ישבה בשורה הראשונה, חיוך על פניה, גאה במי שהפך להיות.
דני אולי היה הומלס, אבל הוא גילה שאפילו מהמקום הנמוך ביותר אפשר לבנות בית חדש – בית של תקווה, חברים וסיפורים.
