בישוב צפוני מרוחק ת"ק פרסה, בפאתי כביש עפר מרושת מחטי אורן,

מזה עשור לא נשמע רשרוש גלגל רומס זרד.

רפתות ולולים שנבנו על כרעי תרנגולת, עצי פרי שהושקו במי קולחין ונהמות מזגנים בתחתיות חלונות, דחקו את נופי השדות לפרישה.

מן השוחות שאי אז שימשו מכסה בעת שיטפון עלו אדי ריקבון, ובמשעולים שבין צריפי הבתים נשרעו שרידים של חיות הבר. מתוך תאווה לעניין, דרי הישוב שקעו בסכסוכים עקובים על זוטות שבזוטות, שדישנו את האדמה בעלילות דם. מרוב בדידות ומשטמה, מראם של כולם התרשל, מכתשים אפורים נפערו בפניהם וכל היתקלות בין אחד לאחר רוקנה עד כלות את מבטם.

כך התהלכו להם בני הישוב, שפופים ומקומטים, משוללי עדנה ומרי נפש. אשת החקלאי, שבמצחה העמיקו שני תלמים, הייתה מתעברת ומתעבה, שולחת את פירות חלציה להתרוצץ בפרדסים, ומניחה לגופה להתפמל*. היו מי שהקולות הסמוקים מן הפרדס הפקיעו מהם את קומץ שלוותם. רובם אז היו אוטמים את החלונות ומגבירים את עוצמת השמע ברדיו, אך היו מעטים שדרך קבע קמו להשתלח בילדי החקלאי הנבוכים.

בצהריים כאלה, שהכל בם קלוי מהשמש, אחד המשתלחים המתמידים, שלא מופרך לטעון שהיה מפיק עונג מאותם מעשי זעם, מת בחזית ביתו. דומה שהיה בדרך לחדש את מלאי התרופות שלו להקלה במיחושים, ולקה בליבו.

שעות ארוכות, גופו הכחוש היה מוטל על שפת המדרגות מחוץ לדלת הכניסה. פנים הבית היה מוחשך, והדלת פתוחה למחצה. שפתיו מפושקות קמעה, מאחורי שורות דלות של זיפים דמויי קוצים סוררים באדמה חרושה.

רק לעת ערב, עם שובם של ילדי החקלאי למעונם, הישוב כולו נפקד ריחות עזים של נבלה, אשר חדרו גם את החלונות האטומים. חלקיקי המת פעפעו יחד עם השרב, שהתרפק על הגוויה לכל אורך היום. בהחלטה נחושה, יצאה אשת החקלאי לברר מהיכן נובעת הצחנה האיומה, תוך שהיא מניקה את ילדה הפעוט. בהגיעה אל סף דלתו של המת, משב צינה הסתנן אל תוך חדרי ליבה. שדיה עדיין שפעו חלב, וכפותיה הבשרניות כיסו את עיני בנה. מה שהפר בתוכה את השקט, רגע לפני שתחולל מהומה, היה כמה שהמראה העגום לא עורר בה שום צער ולא חמלה.

בשובה, מבועתת, שלחה אשת החקלאי את הבכור בילדיה אל משכנו של ראש העיר, כשבפיו הבשורה על המת ביישוב. בשעה שנקש בפעימות סדורות על דלתו, ראש העיר השיכור עוד שכב מתבוסס בקיאו של אחרי קוניאק צהריים.

היות שהיה ערירי, דרי הישוב שהתאספו סביב הגופה טענו פה אחד כי כדאי לספק למת קבורה מיידית באחת מחלקות השדה הנידחות. שניים מן התושבים, אחד בעל כרס חמדנית ושני עם דבלול בסנטר, נשאו אותו במאמץ ניכר לאורך שביל הגישה.

מיד אחריהם, צעדו החקלאי, אשתו וילדיהם, ואיתם הרוכל, הנגר, הסנדלר ומשנהו. כולם תלו זה בזה מבטים עגומים ומחו בתיאום אגלי זיעה ממצחם. הנחיל הוסיף עוד ועוד להתארך, עד ששאון התהלוכה בלע את רחשי המזגנים המשתעלים ביישוב המתרחק.

אחדים החלו לסדוק את האדמה היבשה כששמש של בוקר צולפת בעורפם. זקנו המלבין של הנגר התבדר ברוח החמה וקרחתו של הרוכל החלה מנצנצת בבוהק השחר. כל אחד מהם אחז באת, ובתנועות בוטחות העמיק וגרע עוד מהבור הנפער. נושאי האלונקה התהלכו בגרירת רגליים וגחנו מתנשפים בטומנם את המת.

ראש העיר נעמד בארשת חמורה, כחכח וסילק את שאריות הליחה מגרונו, ואמר:

"ובכן, היה איש והיה חי ועכשיו איננו עוד.

היה גר בעיירה, והיום כבר לא.

כולנו הכרנו אותו, ועכשיו נשכח".

____________________________________________

*להיעשות דמוי פומלה

‍