כששלטון המנדט הבריטי הגביל את מכסות העולים לארץ ישראל, עיקר המאמץ של אנשי המחתרות התרכז בזירה הימית: כ-140 אוניות הובילו יותר ממאה אלף איש ב-15 שנות קיומו של מפעל ההעפלה. רכישת האוניות, הכשרתן למסע, הכנת העולים, הדאגה לאספקה, הליווי במהלך המסע, הכנת העורף לקליטתם והמאבק בניסיונות הבלימה של הבריטים - כל אלו הצריכו משאבים רבים מצד היישוב היהודי בארץ והיו מאבני היסוד במאבק להקמת המדינה.

אך זו לא הייתה הדרך היחידה בה עולים הגיעו לארץ ישראל. "החוליה היבשתית" הייתה יחידת פלמ"ח שהבריחה עולים מגבול הצפון דרך היבשה. היחידה פעלה בין השנים 1946-1943, ובסיועה הגיעו לארץ אלפי עולים במאות מבצעים סודיים ביותר. הסיבה לחשאיות הרבה הייתה הסכנה המשולשת שהמעפילים ומלוויהם ניצבו לפניה: בארצות המוצא – סכנה שמא ייחשפו ויואשמו בריגול, במהלך הדרך מפני מלשינים, ובכניסה לארץ – סכנה שמא ייתפסו בידי הבריטים.

העולים מהצפון הגיעו לרוב מסוריה, מלבנון ומעיראק. אופי המסע של מאות שיירות העולים היה דומה: הגעה ברכב באישון ליל לנקודת מפגש שנקבעה מראש מעבר לגבול שבה חיכו להם הפלמ"חניקים. חציית הגבול ברגל בליווי אנשי היחידה והגעה לאחד מיישובי הצפון, בדרך כלל לראש פינה, לחניתה או לכפר גלעדי, ולאחר התאוששות של שעות אחדות- נסיעה דרומה למקום מגוריהם החדש במשאיות של הקיבוצים כדי להסתירם מפני הבריטים.

המסע הרגלי והחשאי בלילה – בתנאי דרך הרריים ובמזג אוויר סוער, בזמן קצוב עד עלות השחר, בשיירות של משפחות ורכוש - היה קשה, מאתגר ומסוכן. בספר "משפחת הפלמ"ח" הוא מתואר כך: "אחרי שניים-שלושה קילומטרים במעלה ההר, בחתחתים ובבוץ מתחילה קינת העייפים ובכי ילדי השיירה. מה עושים? מרימים... תוחבים חתיכת סוכר לתינוק וקדימה לדפנה".

החל בשנת 1946 הגבירו הבריטים את הפיקוח בגבול הצפון, והשיירות החלו להיחשף לפני שהתקרבו לגבול. בו-זמנית המצב בסוריה, בלבנון ובעיראק התייצב, והדחיפות לעלות ארצה פחתה. העלייה היבשתית התמעטה ממילא בהדרגה, ופרק מפואר זה הגיע לסיומו.