בבית הספר, בתנועת הנוער ובאין-ספור אתרי מורשת אפשר לשמוע מסר אחיד: אלפיים שנה הייתה ארץ ישראל שוממה מיהודים, ובמאה ה-19, עם התעוררות הציונות, החלה שיבת עם ישראל לארצו. אבל אם בודקים את הפרטים, מתברר שהסיפור הזה לא מדויק; היישוב היהודי בארץ לא פסק לאורך כל הדורות.

לאחר דיכוי המרד הגדול ברומאים ביהודה וחורבן המקדש בירושלים לא התרחשה הגליה המונית של היהודים, ורבים מהם המשיכו לחיות וליצור בארץ ישראל. במאות הראשונות לספירה עברו המרכזים המדיניים והרוחניים מירושלים לגליל ולשפלת החוף, ובהם התפתחו ונחתמו המשנה והתלמוד- אבני היסוד של ארון הספרים היהודי.

ביישובים רבים, כמו אשקלון, רמלה, קיסריה, חברון ופקיעין, התקיימו קהילות יהודיות לאורך השנים. חלקן היו עשירות ומבוססות והותירו אחריהן מזכרות כדוגמת פסיפסים ומבני ציבור. קהילות אחרות, כמו צפת וטבריה, העניקו אוצרות רוח של הלכה, בלשנות, פיוט וקבלה.

מעניין לגלות שאחת הערים שהיה בהן יישוב יהודי כמעט רציף במשך מאות ארוכות היא עזה. היישוב היהודי בעיר נוסד בימי החשמונאים, כאשר יונתן – בנו של מתתיהו – כבש את העיר בשנת 145 לפנה"ס. בית הכנסת המפואר שנבנה שם בראשית המאה השישית מעיד על התבססות הקהילה. בית הכנסת הזה נזכר בתיאורים רבים של נוסעים שביקרו בארץ ישראל. כך, משולם מוולטורה, בנקאי יהודי איטלקי שביקר בעזה במאה ה-15, העיד כי יש בה "כחמישים בעלי בתים... ויש להם בית כנסת יפה... כרמים ושדות ובתים".

לשיא פריחתה הגיעה הקהילה העזתית במאה ה-17. באותה עת עמדה בראשה שושלת רבנים שהמפורסם שבהם הוא ר' ישראל נג'ארה. אירוע שהתרחש בעיר עזה במאה ה-17 והייתה לו השפעה עצומה על העם היהודי כולו, הוא הכתרתו של שבתי צבי למשיח על ידי נביאו, נתן העזתי. בית הכנסת בעזה עמד על תילו כ-1,300 שנה, עד שנהרס בפרעות תרפ"ט, ואז חוסלה לחלוטין גם הקהילה היהודית.

העולים לארץ במשך הדורות, וביניהם אנשי "העלייה הראשונה" ועליות אחרות, לא הגיעו לְארץ ריקה מיהודים. הם הצטרפו לאחיהם ואחיותיהם שהיו פזורים ביישובים רבים, ושמרו על הגחלת היהודית בארץ ישראל.