19 בדצמבר 1949 היה יום חג למדינת ישראל הצעירה. אירועים, טקסים, נאומים ועצָרות בכל הארץ ציינו את המאורע המרגש: אוכלוסיית ישראל הגיעה למיליון נפש. אל 600,000 תושבי הארץ בזמן הקמת המדינה הצטרפו בשנה וחצי כמעט 400,000 עולים. גידול מהיר כזה היה חסר תקדים בתולדות העולם, לא כל שכן בתולדות העם היהודי, וזו בהחלט הייתה סיבה למסיבה.

"זה עניין... מורגש עד לפלא, זה נותן מין תחושה חדשה, זה שונה עד אין קצה, מתשע מאות אֶלף תשע מאות תשעים ותשעה", כתב אלתרמן בשירו "יום המיליון" והוא גם מסביר מדוע: "מתימן, ממרוקו, מהודו, ממערות חשֵכות, מבורות עשֵנים, מצרפת, מסטמבול, מליל שְחור וליל אודם כבר צועד המיליון השני". מכל העולם מגיעים יהודים.

גיוון היה מילת המפתח וגם האתגר המרכזי. העולים הגיעו מרחבי אירופה והבלקן, מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון וגם משנחאי, מרוסיה ומארצות הברית. "מעשה רב הוא מעשה העלייה הגדולה... קיבוץ גלויות. מה שונות הגלויות ומה שונים העולים [זה מזה]". לעיתים הייתה העלייה תוצאה של כורח, לעיתים הייתה היוזמה בידי המדינה, אך לדעתו של בן-גוריון זה לא משנה: "אני שולל ההבדל היסודי שבין עלִיה אידיאליסטית ובין עליה מאונס. [בכל עלייה] היו גורמי מצוקה ואונס; [...] [אך] בלי החזון לא היינו הולכים דווקא לארץ-ישראל. [...] יהודי עוזב את הגולה מתוך הכרח ובא הנה מתוך חזון."

על אף אתגרי הקליטה העצומים התחושה הייתה שאין אלא להמשיך במלאכה. "רק 10% של בני עמנו הגיעו למולדתם," הזכירה ההסתדרות הציונית. וכאילו לא היה זה קצב הגידול המהיר בעולם, הוסיפה: "עם הכניסה למיליון השני נתבעים יהודי הגולה, וקודם כל הציונים, לממש את הערגה לגאולה ולקוממיות [...] בקצב גדל והולך."

לצד ההתרגשות, אמר הנשיא דאז, חיים ויצמן: "הערובה לשגשוגה של מדינתנו היא בהיותנו כאן לא מיליון אחד, כי אם מיליונים [...] אין יסוד לשאננות ובטחון כל עוד רק מיליון אחד אנחנו!"

האם כיום, כאשר שבעה מיליון יהודים חיים בישראל, היה ויצמן ממליץ לנו להיות שאננים?