איך מסבירים לילדים מהו הצֶנע? פשוט מאוד: "מוטב שאני ואתה והחברים שלנו נוותר קצת על גומי-הלעיסה, ובדולרים [הללו] יירכשו מאמריקה הטרקטורים הנחוצים. זהו הצנע."

‍כשישראל הייתה מדינה צעירה, בכל בית ישראלי ראו הילדים את הוריהם - בעיקר את האימהות- מתמודדים עם מדיניות הקיצוב, הצנע. פנקסי התלושים, המאכלים הדלים והמחסור, התורים בחנויות, הרהיטים והבגדים ה(כמעט) אחידים ואפילו הניסיונות לחמוק מפַּקחי הממשלה - כל אלו השפיעו על שגרת יומם של הילדים.

נוסף על ההסברה והתיווך הילדים נקראו להירתם למצב. "הילדים עוזרים לממשלה!" הִמריצה הכותרת ב"דבר לילדים": "אתם קהל הצרכנים הקטנים, שותפים נכבדים מאוד. עליכם לדעת כי לא עת למותרות במדינת ישראל. חובתנו להסתפק במעט, גדול כקטן." יתרה מזאת: מאמר שכותרתו "ילדים בתפקיד!" קרא להם לשמש "פקחים קטנים" ולוודא שבביתם נשמרים כראוי חוקי הצנע. והסיבה? "אלו שחוקקו את חוקי הצנע ודאי בֵּררו יפה את העניין ובאו לידי מסקנה שאין לנו ברירה אחרת ובכן עלי לציית להם." גם ב"הצופה לילדים" נכתב: "אין ברירה, אלא לחיות חיים כלכליים צנועים ולמסור את הכספים המיותרים לצרכי קליטת עלייה ובניין הארץ."

אווירת אין ברירה, חובת הציות לממשלה והמאבק עד חורמה בשוק השחור היו המוטיבים החוזרים בעיתוני הילדים. ואולם בַּגרסאות למבוגרים של אותם עיתונים ממש וכן ברחוב, בכנסת ובעצם כמעט בכל מקום נשמעו גם קולות אחרים. החדירה העמוקה של המדינה לכיסם ולביתם של האזרחים עוררה התקוממות בקרב עולים וּותיקים כאחד. כך גם המחסור, הסרבול הבירוקרטי והידיעות על פרוטקציות למקורבי המפלגה. הביקורת נגד השלב השני של הצנע -"ריהוט וטקסטיל לכל" - הייתה נוקבת במיוחד: "אין [הממשלה] רשאית להכריח אומן שישחית את עבודתו, ואין היא רשאית להרוס מקצוע, ואין היא רשאית לכער את הבתים בישראל... [במוצרים שיוצרו] בחיפזון ובשטחיות. שמאט­עס לכל."

התייצבות המשק וההתנגדות הציבורית הביאו בהדרגה לביטול מדיניות הקיצוב, אך השפעתה על המבנה הכלכלי בישראל מזינה מחאות חברתיות גם כיום, בדור הנכדים של ילדי הצנע.

‍