ההתחלה הייתה חגיגית: "הוקמה המעברה הראשונה לעולים," הכריזה הכותרת, והסבירה: "המעברה היא ישוב זמני אשר תושביו, המוּצָאים ממחנות העולים לעבודות יִצור מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם." לאחר השהות הקצרה במחנות העולים נחשב המעבר למעברות שיפור בתנאי החיים של העולים.

אלא שעד מהרה גילו העולים שהדרך עוד נמשכת. עולים מכל התפוצות שוכנו במעברות, והמפגש ביניהם היה חוויה חזקה: "אלו לא היו היהודים שאנחנו רגילים אליהם. הפנים, השפה, הביגוד, אלו היו יהודים אחרים. אני בטוח שהם חשבו עלינו בדיוק אותו דבר," סיפר אלי עמיר.

בעוד המבוגרים היו נתונים למאבק יומיומי לשם פרנסה, הבנת הבירוקרטיה, שימור הזהות, המשפחה וקיום בכבוד, הילדים בילו שעות ארוכות בחוץ. "המעברה למבוגרים הייתה סיוט, אבל בשביל הילדים - גן עדן." המשחקים, השוטטות והדמיון האינסופי חיברו בין הילדים גם ללא שפה משותפת

אט-אט החלה המעברה לשנות את פניה. העולים האשכנזים שהיו להם קרובים בארץ, שמשפחותיהם היו קטנות יותר, ושהיו בהם שקיבלו כספי שילומים, הצליחו לעבור מהר יותר לדיור קבע. במעברות נשארו יוצאי ארצות האסלאם, ואלה נעשו מזוהים עם עוני ומחלות, עם חוסר השכלה, עם פשע ועבריינות.

המדינה ראתה חובה לחנך את העולים ולהפוך אותם לישראלים. הילדים והנוער נשלחו ל"קורסי הִתְעָרוּת" ולמגורים בקיבוצים. "באנו לקיבוץ. ילדי הקיבוץ חשבו שהם בני אללה... כל השאר - כלום. התנשאו עלינו ובזו לתרבות שלנו." לנשים, שרובן היו אימהות מנוסות, נפתחו קורסים בכלכלת בית ובחינוך ילדים. בוגרת אחד הקורסים תיארה: "באה מדריכה ללמד להכין סלט. חתכה עגבנייה ומלפפון לקוביות גדולות ושפכה קצת שמן. אימא שלי התגלגלה מצחוק. לקחה מלפפונים ועגבניות, חתכה דק-דק, הוסיפה פטרוזיליה, תיבלה ואמרה: 'עכשיו תטעמי את הסלט שלי.'"

מפעל המעברות הוא, ללא ספק, אחד הגדולים והמורכבים בתולדות מדינת ישראל. הוא נחל הצלחה כבירה, וייתכן שהיה מחויב המציאות. ואולם הטעויות שנעשו במהלכו משפיעות על החברה הישראלית עשרות שנים אחרי שפורק הצריף האחרון.