ביום העצמאות ה-41 סגרה חוה אלברשטיין מעגל, כאשר הדליקה משואה "לכבוד כוחם ותושייתם של הפליטים להקים לעצמם בית [...] ולכבוד היוצרים [...] שמתוך חוויית העלייה הצמיחו תרבות ישראלית." כמעט 40 שנה קודם לכן הגיעה הילדה אֵוָוה מפולין עם משפחתה למחנה העולים הגדול שהוקם ליד חיפה: "הגג עף בחורף, הרצפה מלאה סירים [...] מיטה מתקפלת, שולחן מתקפל [...] שורות של צריפים, כמה עצים וגדר [...] שַָרַָלִיָה". בגן הפכה אווה לחוה: "הגננת אמרה להוריי: 'בארץ אין אווה, רק חוה.' וכך נהייתי חוה."

גם פקיד הסוכנות שפגש את פרנץ קישהונט קבע כי מעתה ייקרא אפרים קישון, ושלח אותו לשער העלייה. "החום העיק עלינו מן הרגע הראשון, עד שהוסבר לנו שזו בעצם רק לחות; אז הרגשנו הקלה," תיאר קישון באירוניה את החיים בארץ החדשה. בשער העלייה נולדה דמותו של סלאח שבתי וגם של פקידי הממשלה, חברי המפלגה והקיבוצניקים שקישון נתקל בהם וכיכבו בסאטירה הנוקבת, אחת מני רבות שכתב על הבירוקרטיה הישראלית.

ב"סלאח שבתי" ממחיש קישון את ההתנשאות והניצול שחוו העולים, את הניסיון לכפות עליהם חינוך ותרבות וגם את ההכרח ללמוד במהירות איך לנצל את המערכת בעצמם. גם אלברשטיין תיארה: "מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות, מחליפים זיכרונות... [לומדים את] השפה החדשה. שוברת שיניים, אדישה וקשה."

קושי מרכזי בשער העלייה היה חוסר הוודאות ותחושת הארעיות. בְּשנה וחצי עברו בשער העלייה כ-250,000 עולים, מהם שהתגוררו בו ימים ספורים, ואחרים – כמה חודשים ויותר. החיים נעו בין הווה לעתיד: "מישהו אומר – 'הגענו', מישהו אומר – 'אולי', מישהו צועק – 'מצאנו', לוחשים לו 'הלוואי'. מישהו קורא – 'בינתיים', צועקים לו – 'עד מתי'. שרליה".

בִּרבות השנים צורף שער העלייה לעיריית חיפה וב-1962 נסגר, ועל שטחו נבנתה שכונת שער העלייה. בתי השכונה ורחובותיה עודם מספרים את הסיפור "על מחנה מעבר ועל תחנה סופית, ועל הבולגרית, הפולנית, היידיש, העברית, על מקום אפור ללא צבע, ללא נוף. ועל התחלה, התחלה שאין לה סוף".