"פנטזיה להשקיית הנגב", כך נקראה התוכנית שהציג המהנדס שמחה בְּלָאס בשנת 1939 למנהיגי היישוב בארץ ישראל. ואכן, התוכנית הייתה כמעט דמיונית וכללה קידוחים מקומיים והובלת מֵי הירקון ומים מנחלי הצפון לנגב. באותה עת ביקר בארץ ד"ר ווֹלטֶר לָאוּדֶרְמִילְק, מומחה בין-לאומי לשימור קרקע, והציע תוכנית דומה "למשיכת המים מהנחלים".

לתוכניות המים הייתה חשיבות מכרעת בעבור התנועה הציונית – אם היישוב היהודי יוכיח שהוא מסוגל לספק מים לתושבי הארץ, הוא ישיג הכרה בין-לאומית ביכולתו להקים מדינה ולקלוט עלייה.

ב-1951 הכריז בן-גוריון על תחילת הגשמת החזון: הקמת מוביל המים הארצי מהצפון לדרום. למשימה גויס מיודענו שמחה בלאס, והוא החל לתכנן את הפרויקט השאפתני. כ-4,000 איש עבדו במשך חמש שנים על הקמת 130 ק"מ של צינורות ותעלות להובלת מים מהירדן, מהיַרְמוּךְ ומהירקון אל הנגב.

מתחילתן עוררו העבודות את זעמן של מדינות ערב. הליגה הערבית החליטה: "כתגובה להסטה המסוכנת של מי הירדן על-ידי ישראל [...] תוקם רשות לניצול מי נהר הירדן". סוריה לא הסתפקה בכך והכריזה על "מלחמה לא צבאית" נגד המוביל הארצי. היא הִטתה את מימיהם של מקורות הירדן - החַצְבָּנִי והבַּנְיָאס - שנמצאו באותן שנים בתחומה, כך שישראל לא תוכל להשתמש בו.

ביוני 1964, כאשר המוביל הארצי נחנך בטקס כמעט חשאי, הייתה ההתרגשות עצומה. ישראל יכלה לאתגרים מבית ומחוץ, והדבר קם ונהיה. "הופעל המוביל הארצי על אף איומי אויבינו לפגוע בנו", כתב הרמטכ"ל יצחק רבין; "מֵימי המוביל הארצי הגיעו לברזי הנגב", הודיעה כותרת חגיגית בעיתון. וכשבעקבות מלחמת ששת הימים הוסר האיום הסורי מעל המוביל הארצי, גאו הרגשות והונצחו בלהיט: "זורם הירדן, מתפתל כשיכור, / [...] ואיש לא יסב את מימיו לאחור, / בתי, את בוכה או צוחקת".

כעבור 60 שנות פעילות המים זורמים גם בכיוון ההפוך. כיום עודפי מים מותפלים מובלים מהנגב לכנרת כדי לשמור על כמות מים רצויה ועל איזון אקולוגי בסביבתה. פנטזיה שכזאת אפילו שמחה בלאס לא היה יכול לדמיין.