לקראת סוף המאה ה-19 היו יפו וסביבותיה עטורות פרדסים. רובם ככולם היו בבעלות ערביי יפו והאזור, ותוצרתם, שמותגה כ"תפוזי יפו" (Jaffa), הועברה מנמל יפו לבריטניה, לאלכסנדריה ולאיסטנבול ושווקה שם.

משה מונטיפיורי, שביקש לייצר מקומות עבודה ליהודֵי היישוב הישן, רכש בשנת 1855 אדמה ביפו ונטע בה פרדס. בתוך שנים ספורות ניטעו פרדסים גם בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", בפתח תקווה, ברחובות, בראשון לציון, בחדרה ובמושבות נוספות. עד מהרה עלתה כמות תוצרת המושבות - ובראשן פתח תקווה, שעשירית(!) מפרדסי הארץ נכללו בשטחה – על זו של יפו.

בשנת 1900 נוסדה אגודת "פרדס", אשר שמה לה למטרה "לתת תקווה טובה לעסק מטעי תפוחי הזהב [...] בארצנו". האגודה פעלה להשבחת הפרדסים על ידי הכשרות חקלאיות וטכנולוגיות, סיפקה את הציוד הדרוש לעבודה השוטפת ולעונת הקטיף והאריזה, דאגה לשיווק התוצרת וסיפקה גב כלכלי לפרדסנים. המותג "תפוזי יפו" המשיך להיות מותג מנצח, גם כאשר הָחֵל בסוף שנות ה-30 החלו לייצא את התפוזים דרך נמל תל-אביב, וגם כשהוא כלל את ההדרים שגדלו ב-150,000 דונם פרדסים ברחבי הארץ.

התפוזים הפכו לסמל של ההתיישבות החקלאית ושל הקִדמה שהביאה עימה הציונות ולאבן יסוד בחינוך העברי החקלאי. בני נוער נקראו להשתתף בקטיף, ובין המושבות נערכו תחרויות קטיף ממוסדות.

תפוז היה דרישת השלום היוקרתית ביותר שיכלו יהודי הגולה לקבל מארץ ישראל. בשיר "שלג על עירי" התפוז תופס מקום שלכבוד לצד התאנה, החרוב והתמר - פירותיה הקדומים של הארץ.

כשהמדינה קמה היא ירשה משפטית את השם "תפוזי יפו", ועשור לאחר מכן עוד חגגו ברחובות את "יום ההדר", מִפְגן ראווה חגיגי של תוצרת ההדר המקומית.

עם השנים הפכו רבים מפרדסיה של הארץ לאזורי מגורים, ובענף ההדרים חלו שינויים. עם זאת גם כיום, אם תשאלו ישראלים, רבים יסכימו בוודאי עם הקביעה ש"התפוז הכי מתוק - רק בישראל".