שנת 1938 הייתה לא קלה ליישוב היהודי בארץ ישראל. לא די בכך שהמרד הערבי הגדול היה בשיאו, ושריפת שדות, פרעות ופגיעות ביהודים היו נחלת היום-יום, אלא שאף על פי שההון, היזמוּת והידע הטכנולוגי שהביאו עימם אנשי העלייה החמישית האיצו את פיתוח הכלכלה והתעשייה בארץ, המצב העולמי לא אִפשר לייצא את התוצרת, ובארץ נותרו עודפי ייצור רבים ללא דורש.

הדרך להתמודד עם המשבר הכלכלי והביטחוני הייתה, כפי שכתב אלתרמן באותה שנה, "לְעוֹרֵר אַהֲבָה וְכָבוֹד וְחִבָּה וְקִנְאָה לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ". העדפה של מוצרי חלב, פירות וירקות מתוצרת הקיבוצים והמושבים העבריים, אשר "בימי הדמים והמצוק ליישוב עומדים הכן על משמרתם", ושל מוצרי תעשייה של המפעלים בערים העבריות, אשר קולטים "מאות ואלפי ידיים עובדות עבריות", הייתה התשובה הציונית ההולמת והדרך של היישוב לבסס את עצמו מבחינה כלכלית ומבחינה לאומית.

בשנות ה-30 וה-40 הוקמו ברחבי הארץ ארגונים וּועדים שונים לעידוד קנייה מתוצרת הארץ. הבולט שבהם היה "המרכז למען תוצרת הארץ" שנוסד ב-1936. המרכז ניהל תעמולה נמרצת למען קנייה מתוצרת הארץ באמצעות פרסום כרזות ומודעות, משחקים ומדריכים ואף סיורים בשווקים ובחנויות. הוא גם קרא להחרמת סוחרים שלא שמרו אמונים לתוצרת הארץ. קניית חלב מוזל בכפרים הערביים או העדפת נעליים שנשלחו מחו"ל נתפסו כבגידה בתחייה הלאומית, ברעיון הציוני ובמגשימיו החקלאים והעובדים.

בשנים שלאחר הקמת המדינה רָווח עידוד קנייה מתוצרת הארץ מתוך אמונה שזו הדרך לשמור על משק לאומי יציב לנוכח איומים ביטחוניים, חרמות כלכליים ואתגרים חברתיים. עם השנים השתנתה התפיסה הכלכלית, ושולבו בה ערכים נוספים, כמו: עידוד השקעות בין-לאומיות, ביזור הריכוזיות במשק והורדת יוקר המחיה.

עד היום מתנהלים לעיתים, בייחוד בתקופות ביטחוניות מתוחות, מסעות פרסום למען תוצרת הארץ, וההחלטה הממשלתית קובעת כי "קידום התעשייה המקומית וצמצום האבטלה הם אתגר לאומי אשר ימומש באמצעות עידוד העדפת רכישות מתוצרת הארץ". משום כך, "אִם כָּבֵד לְבַבְכֶם כָּעוֹפֶרֶת, אִם אָבְלָה בְּגוּפְכֶם הַנְּשָׁמָה – הַאֲזִינוּ לְשִׁיר הַתּוֹצֶרֶת, שַׁאֲבוּ מִתּוֹכוֹ נֶחָמָה!"