למעשה, הצבר נולד במקסיקו ורק במאה ה-16 החל לגדול בארץ ישראל. הוא נקלט כאן במהירות והפך לחלק בלתי נפרד מנופי הארץ, ועוד לפני שהפך לכינוי לילידי הארץ, כיכב בגְלוּיוֹת ובתמונות שייצגו את ארץ ישראל.

מסיבה זו, כנראה, הדביקו העולים לארץ בתחילת המאה העשרים לתושביה את הכינוי "צברים". בתחילה היה זה כינוי מזלזל: "פלוני שנולד בוורשה, אלמוני בווינה – מביטים עלינו מגבוה, רואים בנו אלמנט ירוד, צר ומוגבל [...]", אבל לא לאורך זמן. המאמר מ"דבר" ממשיך וקובע: "צריך שהדבר ישתנה! אנו נולדנו בפלשתינה, אנחנו הקטגוריה הראשונה של האזרחים העבריים! תוסד ההסתדרות הגדולה של ילידי הארץ, ויהיה הסמל שלה עלי צבר".

ואכן בתוך זמן קצר החל הצבר להיות מקור לגאווה. דרך הספרים והמחזות, העיתונים, הבדיחות וההווי החברתי בפלמ"ח, בקיבוצים, בערים העבריות, בבתי הספר ובתנועות הנוער התגבשה דמות הצבר. "יְפֵי הבלורית והתואר", כך כונו הצברים בפי חיים גוּרי; "ילקוט, בלורית, מכנסיים קצרים", שורר יהונתן גפן; עוזי חיטמן מתגעגע ל"כובע טמבל, חאקי, פוני ותלתל"; ואלתרמן מסכם: "נוטפי טללי נעורים עבריים". משרד החינוך אף נתן חסות לתחרות "צברי השנה", שהתקיימה עד שלהי שנות ה-80, ומועמדיה נדרשו להיות "נערות ונערים" בעלי "הופעה נאה השומרת על סגנון ישראלי, מעורבים חברתית, מתנדבים ופעילים ציבורית".

תנאֵי החיים שבהם גדלו רבים מילדי הארץ – האקלים, התזונה, הפעילות הגופנית – אכן השפיעו על צורתם החיצונית, וההבדל בינם לבין יהודי הגולה ניכר לעין; גם החילוניות, השורשיות והביטחון העצמי היו מנת חלקם של המתחנכים בארץ ישראל, ולא בגוֹלָה.

אבל כבר אז מעטים מאוד היו הצברים שהתאימו לדימוי לגמרי. הפער הגדול בין שיעור הצברים האולטימטיביים לבין משקלם התרבותי העצום הוא סמל ותוצאה של מדיניות "כּוּר ההיתוך" ששררה בשנותיה הראשונות של המדינה ושאפה לעצב ישראלים חדשים מזן אחיד.

עם השנים תפסה רב-תרבותיות את מקומו של "כור ההיתוך", ועוצבו דימויים מגוונים יותר של ישראליות. הכינוי הפך נדיר יותר ויותר, עד כי כיום, כאשר 80% מהישראלים הם ילידי הארץ, הצבר מסמל בעיקר תקופה שיש המתגעגעים אליה ויש השמחים שחלפה.