יואל משה סלומון, דוד גוטמן ויהושע שְׁטַמְפְּפֶּר היו מאנשי הגרעין המייסד של פתח תקווה, אך החזון שלהם ליישב את עמק הביצות העכור שעל גדות הירקון נתקל במכשולים רבים. מחלת המָלַרְיָה, הקושי לפַתח חקלאות באדמה הטובענית וסכסוכים בין המתיישבים לשלטון העות'מאני ובינם לבין עצמם התישו את המייסדים, והם ואנשים נוספים החליטו לעזוב את המושבה.

ואולם החלום לייסד התיישבות חקלאית לא נגנז לחלוטין. המתיישבים פנו דרומה, אל אדמות הכפר הערבי אל-יָהוּדִיָּה, שהיו מרוחקות מעט מהירקון מוכה המחלות, וקבעו שם נקודת יישוב חדשה- יהוד. שם המושבה החדשה נקבע בהשראת אזכור שמו הערבי של הכפר בספר יהושע (ט,מ-מו): "למטֵּה בני דן [...] ויהי גבול נחלתם [...] וִיהֻד ובני ברק, וגת רִמון. ומי הירקון [...] מול יפו."

על ההתיישבות החדשה נכתב בעיתון "הצפירה" במרס 1884:

"וייפרדו [מפתח תקווה] כארבעים חברים ויקנו להם מושב חדש בכפר יהוד [...] ויחפרו באר [...] וימצאו מקור מים חיים.

[...] ויהי בראשית שנת תרמ"ד ויצאו החברים לדוּר במושב ההוא, כמאה ועשרים נפשות באנו הנה [...] והננו מתענגים [...] כי נשמח בעבודתנו ותקוותנו תעודדנו."

אל מתיישבי פתח תקווה חברו חלוצים נוספים ובראשם אנשי "חברת ביאליסטוק", שעלו ממזרח אירופה, ואלה היוו את הגרעין הראשון של המושבה.

במשך שנים אחדות נדדו סלומון וחבריו בין פתח תקווה ליהוד. הם יצאו מדי בוקר לעבד את אדמות פתח תקווה ושבו בערב ליהוד. כך, למעשה, התפתחו שתי הנקודות בעת ובעונה אחת, והתגבש אופי מיוחד לכל מושבה: בפתח תקווה נותרו האדמות החקלאיות והתיישבות שכללה בעיקר גברים, ואילו ליהוד הצטרפו משפחות המייסדים והפכו אותה ליישוב קהילתי-משפחתי. לכל משפחה ניתנה חלקת אדמה לשם גידול מוצרים לתצרוכת ביתית: גן יָרָק, משק בעלי חיים מניב ביצים וחלב ועצי פרי.

‍

מלבד משפחות המייסדים, התקבצו ביהוד אנשי רוח וספר רבים, והיא הייתה למרכז רוחני שוקק חיים: הוקמו בה ישיבה, ספרייה, מוסדות חינוך ומסגרות קהילתיות.

ביהוד פעלו גם מוסדות צדקה ורווחה, שנוהלו בעיקר בידי נשות המושבה, וכן מרפאה בניהולו של ד"ר מזי"א, שהגיע אליה מירושלים כמה פעמים בשבוע כדי לטפל בחולי יהוד והכפרים הערביים שבסביבה.

אט-אט, בסיועו של הברון רוטשילד, התבססה והתפתחה לבסוף גם פתח תקווה. גוטמן ושטמפפר שבו אליה, ושניהם כיהנו בה בתפקידים ציבוריים וקבעו במידה רבה את אופייה לאורך שנים. לעומתם, משפחת סלומון המשיכה להתגורר ביהוד עוד זמן-מה. כשחזרו לירושלים, כור מחצבתם, הותירו אחריהם אור וציוץ של ציפורים לא רק בפתח תקווה, אלא גם ביהוד.

‍