בשנת 1854, לאחר מסע נדודים בין רוסיה, איטליה ומרוקו, התיישבו פרומה רוטנברג ומשפחתה בירושלים. כעבור כשנתיים היא נישאה לעילוי המבריק, יואל משה סלומון. שלוש שנים לאחר נישואיהם יצא יואל משה ללימודיו בליטא, ופרומה נותרה בפעם הראשונה לבדה עם ילדיהם בירושלים. עם שובו כעבור שנתיים הודיע סלומון כי הוא מוותר על מעמד מכובד כרב קהילה וייסד את "דפוס סלומון". זו הייתה החלטה ראשונה בשרשרת של החלטות שקיבל והיוו חריגה מאורח החיים הצפוי. פרומה היא זו שהתמודדה עם השלכותיהן.

כשבעלה החל לעסוק בהגשמת רעיון היציאה מהחומות, תמכה בו פרומה אל מול המלגלגים. כשאמרו לה שיצא מדעתו, ענתה, "בעלי הוא המשוגע הזה, ואיתו אלך באשר ילך."

‍

בשנת 1872 עברה המשפחה להתגורר בנחלת שבעה. פרומה התמודדה עם ניהול הבית בתנאי מחסור קשים ועם ניהול בית הדפוס בעיר העתיקה, בעוד יואל משה ממשיך בעסקיו הציבוריים ובנסיעותיו התכופות. היא הייתה בקיאה בעבודת הדפוס וסוחרת ממולחת. קהל הגברים שעבדו בניהולה נשמע להוראותיה ביראת כבוד.

אם עד כה היעדרויותיו של יואל משה היו רבות-אך-מקובלות באותם ימים, בא חלום פתח תקווה וטרף את הקלפים. ההליכה לכפר אוּמְלַבַּס הייתה מעשה הזוי ומסוכן. בניגוד לנשות המייסדים האחרות, פרומה לא עברה לפתח תקווה, אלא נותרה עם שבעת ילדיה בנחלת שבעה והתאמצה למצוא דרכים יצירתיות להגדלת הכנסות בית הדפוס ולשילוב נשים בעבודה בו.

כעבור שנים ספורות עבר יואל משה לתחנה הבאה בחייו – יהוד. הפעם הצטרפה אליו המשפחה, ושוב החליפה פרומה את כל אשר הורגלה בו - חיי עיר, סביבה חברתית ופרנסה קבועה - בהרפתקה חדשה. ביהוד ניהלה את המשק המשפחתי, עסקה בפעולות רפואה ורווחה והייתה מעמודי התווך של הקהילה.

‍

בשנת 1892 שבה משפחת סלומון לירושלים. פרומה האריכה ימים ונפטרה בגיל 93, כ-15 שנה לאחר פטירת בעלה.

בצוואתו יואל משה מתאר את פרומה כך: "רעייתי הישרה והתמימה אשר ביחד נשאה עימי בעול". קשה להעריך אם נשיאתה בעול הייתה מרצון או מכורח, אך ודאי הוא שללא פרומה היה סיפור חייו של יואל משה נראה שונה.