האויב לא פסח על איש: הוא לא הבדיל בין אנשי היישוב הישן לאנשי המושבות החדשות, לא הִפלה בין נתינים עות'מאניים לנתינים רוסים ואירופאים ולא בין תומכי מעצמות המרכז לתומכי מדינות ההסכמה.

"הרעב פרץ בארץ!" זעק "הצפירה", "זוהי המִלה הנוראה, המגדירה את המצב. רעבים ללחם מאות מורים, נשארו בלי עבודה אלפי פועלים [...] נשארו בלי אמצעי כסף נתיני רוסיה [...] נוטים לנפול כל המוסדות החקלאיים של הקופה הלאומית וכל הפועלים המתפרנסים מהם; [...] כל עמל [המושבות] במשך השנה עלה בתהו [...] ונוסף לזה משפחות רבות נשארו בלי מפרנסים. הרעב פרץ ואין עזרה."

עם פרוץ המלחמה החלו שיבושים בהגעת כספי החלוקה שבני היישוב הישן נסמכו עליהם. זאת ועוד: גברים מפרנסים רבים גויסו לצבא, ואחרים גורשו מהארץ בהיותם נתינים זרים. השלטון העות'מאני הטיל מיסים כבדים למימון הלחימה, בזז והחרים יבול, בהמות ורכוש פרטי לצורך הלחימה וקיום הצבא. הקפאת הפעילות הבנקאית בארץ וביטול הייצוא החקלאי תרמו גם הם לדרדור המצב הכלכלי ולהחרפת הרעב.  

מעל הכול ריחפו בצורת קשה ונחילי ארבֶּה אימתניים שחיסלו את השדות במושבות. טובי החקלאים והמדענים גויסו למאבק בארבה, אבל הייאוש היה משתק: "מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו...הללו כחול הים הם... אשר לא יִסָפרו."

בירושלים הידרדרו נשים ונערות לזנוּת, ואנשים מכרו אתכל רכושם. "את הכל קנו מירושלם הגוועת ברעב בעד פת לחם, [...] ואפילו את בנותיה הטהורות ... אלפי אלפים מתו ברעב," העיד בוריס שץ.

עם האויב האכזרי לא היה ניתן להתמודד בעזרת המוסדות הקיימים בלבד. עקב כך הוקם בתל־אביב "הוועד להקלת המשבר", ולצד ארגוני הסיוע היהודיים הקיימים התארגנה תנועה חדשה – "הג'וינט" – שהפכה לימים לארגון הסיוע היהודי הגדול בעולם.

בתי התמחוי שהוקמו, סבסוד מוצרי המזון והסיוע לחסרי עבודה נתנו אוויר לנשימה לרעבים, אך היו פתרונות זמניים לשעת חירום.

ב־1917, לאחר שהבריטים הכניעו את האויב הראשון – האימפריה העות'מאנית – החלה עבודת הפרך למיגור האויב השני – הרעב.