מרדכי מרקוס היה פטריוט גרמני – יחד עם כ־100,000 יהודים הוא לחם בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. אך רגעים יפים עברו עליו דווקא בשטח האויב, כשהגיע לפולין בערב שבת: "הודיעו להם - חייל יהודי בא. [...] כל אחד רצה אותי כאורח לשבת [...] הלכתי עם יהודי זה, שחזר השבוע מן החזית הרוסית. בזמן הסעודה החלפנו רשמים. [...] השכנים, הם רצו לברך את החוזר מן הגיוס ואותי [שהייתי בחזית הנגדית]. מאוד הייתי רוצה להישאר, אבל, החובה קראה לי בחזרה."

נאמנות למולדת, רגשות לאומיים עזים ורצון להוכיח שהטענות האנטישמיות בִּדבר נאמנות כפולה של יהודים מוטעות, הביאו המונים להצטרף למלחמה, וכך מצאו עצמם יהודים בריטים נלחמים ביהודים גרמנים, יהודים יוונים - ביהודים טורקים, ויהודים הונגרים -ביהודים רוסים.

המפגשים בחזית בין יהודים ממדינות עוינות היו טרגיים. חיילים יהודים נאלצו לבזוז ולהרוס עיירות ובתים של יהודים אחרים ונלחמו אלה באלה. טשרניחובסקי תיאר זאת בשירו "בין המְצָרים": "מִימִינוֹ, מִשְׂמֹאֹלוֹ בִּמְעוּף לַהַט חַרְבּוֹ, לֹא אֶחָד כְּבָר נָפַל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו. [...] וּבְרִשְׁפֵי הַזַּעַם בְּנֹות-עֵינָיו הֵאִירוּ, [...] וּלְאוֹר בְּרַק הַיְרִיָּה אִישׁ אָחִיו הִכִּירוּ."

רבים מהלוחמים היהודים חירפו נפשם וקיבלו אין־ספור אותות גבורה והערכה, אך ללא הועיל – האיבה כלפיהם לא שככה. אביגדור המאירי (לימים חתן פרס ישראל ספרות), ששירת כקצין במלחמה הגדולה, העיד בספרו "השיגעון הגדול": "אחרי הניצחון הגדול והקשה [...] הייתה קצת מנוחה לזמן־מה. [...] שוב פעם חשבונות: כמה מן הגיבורים הם יהודים. – ושוב פעם זכו אחדים מאיתנו לשנאה יוצאת מן הכלל. אלה שקיבלו מדאליות."

 בדומה לרגשות שרווחו עם התארכות המלחמה, גם בקרב היהודים תפסה תחושת חוסר תוחלת את מקום ההתלהבות והפטריוטיזם, והתחדדה ההבנה שהם הרגו אלה באלה ללא טעם וללא תמורה.

גרוע מזה: אנטישמיות חסרת תקדים הייתה מנת חלקם של השבים מהקרב, במיוחד במדינות שהובסו. כך, למשל, התיאוריה שהיהודים הביאו לתבוסת הגרמנים המשיכה להזין את התעמולה הנאצית עשרות שנים לאחר מכן.

בסוף המלחמה נפל המאירי בשבי הרוסי וביטא באירוניה מרה את הסתמיות שחש: "ובכן יגיד נא לי אדוני: למה כל המשחק הזה? האם אי אפשר היה לקנות כרטיס נסיעה ולנסוע ברכבת לרוסיה? - האם כדאי היה בשביל זה לעשות את כל הטאראראם הזה?!"