חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה הגדולה הגה ז'בוטינסקי רעיון נועז: "עלינו להציע לאנגליה, או לאנגליה ולצרפת, להקים יחידה צבאית של מתנדבים, שתסייע במיוחד בכיבוש ארץ ישראל תמורת הבטחות מוגדרות." הרעיון היה נועז לא רק מעצם המחשבה שקומץ מתיישבים יהודים בארץ ישראל הנידחת יוכלו לשאת ולתת עם האימפריות הגדולות בעולם, אלא משום שרוב המנהיגים היהודים והציונים חשבו בדיוק להפך.

'יהודים, הֱיו עות'מאנים!', היה המסר של בן־גוריון, של יצחק בן־צבי, של אליעזר בן־יהודה, של דיזֶנגוף, של שינקין ושל עוד רבים. עוד בטרם פרצה המלחמה וגם במהלכה קראו המנהיגים להביע נאמנות לאימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ולהתאזרח בה גם במחיר של מיסים גבוהים וגיוס לצבא.

החשש לגורל היהודים בארץ ישראל ובמזרח אירופה, החשש מפני חיסול המפעל הציוני במקרה של תמיכה באויבי העות'מאנים ולצידם האמונה שהאימפריה הזו תשגשג עוד שנים ארוכות - כל אלה הובילו לעמדה שהעדיפה את העות'מאנים.

ז'בוטינסקי היה מיואש: "כל ידידינו [...] סבורים שכל מה שדרוש להגשמת הציונות הולך ונעשה, ואין כל מקום לדאגה," שפך את מר ליבו בפני ויצמן. "התנועה כולה משותקת בגלל חוסר כישרון [...] של מנהיגים אחדים."

שניהם, ויצמן וז'בוטינסקי, העריכו שהאימפריה העות'מאנית מתפוררת, ובריטניה תכבוש את הארץ. עם פרוץ המלחמה הם ערכו רשימה של מכריהם במשרד המלחמה הבריטי וסיכמו ש"בלפור הוא אדם שאפשר בהחלט לסמוך עליו". גם המדען אהרן אהרנסון מזיכרון יעקב בָּטח בבריטים עד כדי כך שהקים רשת ריגול למענם, והמהנדס פנחס רוטנברג העדיף גם הוא להסתמך על הקִדמה ועל הטכנולוגיה הבריטיות.

ז'בוטינסקי וידידו החדש יוסף טרומפלדור הציפו את הבריטים בהצעות ובתוכניות מעשיות להקמת גדודים עבריים שישתתפו בלחימה, במיוחד במערכה על ארץ ישראל: "אנו חוששים פן תישכח אומתנו ביום הדין [...] ואנו מבקשים בשביל היהודי את הזכות [...] להילחם למען [שחרור] ארצו [...] בגדוד משלו."

ואומנם, בזמן שהיישוב העברי בארץ הקים מיליציות לטובת הטורקים והתאמץ להוכיח את נאמנותו להם, התברר כי דווקא נהגי הפּרדות ושלושת הגדודים העבריים האחרים בצבא הבריטי היו הסוס המנצח במלחמה הגדולה.