עקיבה יוסף שלזינגר היה קנאי. כתלמיד בית המדרש של החת"ם סופר בהונגריה הוא לחם בעוז בכל גילוי של רפורמה וסטייה מהמסורת. בעניין זה כתב בספרו "לב העיברי": "מנהגינו [...] אין סובלים שום השתנות. כי [ה]אמת אחת היא [...] ומעשה בני אדם שקר. התחדשות [ש]לא תקום... בכל יום מתרבים [כופרים ומשומדים] אשר הם גרועים מגויים". עם הזמן הוא הגיע למסקנה שהמצב באירופה חסר תקנה, ושהצלת היהדות תתרחש רק בארץ המובטחת והנידחת שבה עדיין לא פשו נגעי ההשכלה.

ב-1870 עלה שלזינגר לארץ וקבע את ביתו בירושלים, אך שוב פגש במציאות בלתי נסבלת, לתפיסתו: רבבות יהודים שאינם עוסקים במלאכה ונסמכים על צדקה. שתי המצוקות שפגש, הרוחנית בגולה והפיזית שבארץ, הביאו אותו לנסח את הפתרון: "העת הוכשרה להקים מסגרת יהודית בארץ ישראל!"

הצעד הראשון הוא "להעמיד בתי-ספר בכל מקום ומקום [...] שיהיה חינוך הילדים בדרך הקודש." מגיל 5 עד 21 ילמדו הבנים תורה בלבד, ולאחר מכן יֵצאו כולם לעבוד. בחזונו אפילו הבנות ילכו לבתי חינוך וילמדו תורה ומלאכה, כתיבה ותרגום. באיזו שפה ילמדו? בעברית כמובן: "צריכים להתאמץ ולדבר בשפתנו לשון הקודש ולהרגיל הנערים היטב בלשון הקודש."

בהסתמכו על המקורות היהודים, שלזינגר מתאר איך ייראו מערכת המשפט (היררכית) ומוסדות השלטון (דמוקרטיים), ולבסוף הוא אומר: "בכל מדינות צריכים שמירת המדינה, ולכן עשרה מן המאה צריכים תמיד להיות על המשמר." מחצית הצבא תהיה כוח שמירה בתוך הערים וחייליו ייקראו שומרֵי אל, ומחציתו  - פרשים בשדות ובכרמים שייקראו לוחמֵי אל. המדינה, שגם את מערכת המיסוי שלה הוא מתאר בהרחבה, היא שתפרנס את החיילים.

ההצלחה מותנית בפריצת החומות על ידי היהודים. לדבריו, "יש ליישב מקומות זה אחר זה על-פי סדר השבטים". אמר ועשה; שלזינגר והחלוצים האחרים שמאסו בחומות - יואל משה סלומון, שטמפפר וגוטמן - יצאו לרכוש את אדמות פתח תקווה וחברון וליישב אותן ואת שכונות ירושלים החדשות.

כעבור 25 שנה פרסם הרצל את "מדינת היהודים" וצדק בכותבו: "הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן."