הרצל היה מתוסכל. לקראת הקונגרס הציוני החמישי הוא הבין שלא יוכל להמשיך להתחמק מסוגיית פני החברה והתרבות במדינה שתקום. אומנם היה לו הרבה מה לומר בנושא, אבל הוא חשב שכדאי קודם כל לפעול כדי שהיא אכן תקום.

הוא כבר היה בעיצומו של פולמוס מתמשך עם פינסקר, שהאמין שהיהודים אינם צריכים אישור מעם כזה או אחר כדי לשוב לארצם. הדרך היחידה היא גאולה עצמית, קבע פינסקר. יש לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה מייד. ואולם הרצל טען שאסור שהציונות תהיה "התגנבות יחידים"; מדינה ליהודים היא צורך העולם, והיא חייבת להיות מובטחת במשפט העמים.

‍

סוגיית התרבות במדינה העתידית פרצה במלוא עוזה בקונגרס החמישי, וזה היה כואב. להרצל קמה אופוזיציה נמרצת שדרשה דמוקרטיה במנגנון קבלת ההחלטות ולא עוד שלטון הערצה לאיש יחיד. המפלגה הדמוקרטית קבעה שיש לדון בסוגיות חברתיות וחינוכיות, ולא רק בגיוס כספים למסגרת פוליטית. ויצמן ובּוּבֶּר קראו להכשיר את הלבבות כבר בגולה: לעצב עם יהודי חדש וללמד עברית, היסטוריה יהודית והשכלה כללית לקראת העלייה ההמונית לארץ. אחד העם הסכים חלקית: "התחייה הרוחנית והמוסרית של העם בגולה היא העיקר. אין לנו כלל שאיפה לעלייה המונית לארץ. לא זה הדרך! וממילא אין שום סיכוי שיתרחש תהליך כזה. ארץ ישראל מטרתה להיות מרכז רוחני למעטים."

הרב ריינס מתנועת "המזרחי" הזדעק: "הי! 'מרכז רוחני' זה השם של התנועה שלנו! התרבות של העם היהודי קיימת כבר אלפי שנים ואין צורך להמציאה מחדש. התורה מעצבת ומאחדת אותנו, ואופי המדינה חייב להיות בהתאם למסורת."

סירקין הסוציאליסט הזכיר שהתורה היא תורה חקלאית ודואגת לחלשים; בלי חקלאות, יצרנות ואחווה סוציאליסטית לא יתרפא העם. בתגובה טען ז'בוטינסקי שוודאי חובה לדאוג לתנאֵי קיום מכובדים לכל אדם, אבל חירויות הפרט חשובות לא פחות.

בקונגרס הבא להטו הרוחות בסוגיית "תוכנית אוגנדה", ושוב נוכח הרצל לדעת כי צדק במה שידע מזמן. "הכנסת היהודים מתחת לכובע אחד תהיה עבודת פרך נוראה, אפילו שלכל אחד מהם יש ראש, ואולי דווקא משום כך". וזה עוד רק המיעוט הציוני...