"רעיון יפה, אבל יש לנו דברים חשובים יותר לעשות," כך, פחות או יותר, הגיבו המוסדות הציוניים להצעתה של חנה מייזל להכשיר נשים לעבודת האדמה בארץ ישראל. אבל חנה לא התייאשה מתגובתם והמשיכה להאמין שנשים צריכות להשתתף באופן פעיל במפעל הציוני בכלל ובעבודת האדמה בפרט.

מייזל לא חשבה לרגע שנשים צריכות להידמות לגברים. לדבריה, אמנם היו נערות ש"ביקשו להידמות לגבר גם בחריש ובשמירה ואפילו בשערותיהן הגזוזות ובלבוש שהיו לובשות." אך זה מתאים ליחידות בלבד. היא תכננה נישה ייחודית לחלוצות: ענפים חקלאיים שבהם המיומנות והמקצועיות חשובות יותר מכוח פיזי.

כשהבינה שלא תקבל סיוע כלכלי מהתנועה הציונית, פנתה מייזל לארגוני נשים יהודיות בעולם, והם אלו שמימנו את הפרויקט שהגתה: הקמת חווה להכשרה חקלאית לנשים. ואכן, ב־1911 הוקמה על שפת הכנרת "חוות העלמות". נערות התמקצעו בה בגידול ירקות, עצי פרי ופרחים ובטיפוח משק חי של פרות ותרנגולות, העמיקו את הידע החקלאי התיאורטי ולמדו עברית. השילוב בין תחומי הלימוד היה מהפכני: הוא העניק לנערות יכולת השתלבות במגוון משקים לאחר הלימודים, תרם לביטחונן העצמי ולתחושת העצמאות שלהן וניתק אותן מהתלות בגברים למחייתן.

ההשפעה הממשית והרעיונית של "חוות העלמות" בכנרת חרגה בהרבה משבע שנות קיומה. כשהחווה נסגרה מחוסר תקציב, ומאחר ש"מקווה ישראל" הוותיק וחווֹת חקלאיות אחרות סגרו את שעריהם בפני תלמידות, פנתה מייזל לאתגר הגדול הבא – הקמת בית ספר חקלאי לנשים. שוב ארגוני הנשים נחלצו לעזרה, וב־1923 הוקם בית הספר בנהלל. חנה מייזל עמדה בראשו כמעט 40 שנה והכשירה דורות של חקלאיות ציוניות ועצמאיות.

רחל המשוררת, התלמידה הראשונה של חנה, התגעגעה עד יומה האחרון לחוות כנרת, ל"ימים ארוכים ויוקדים של קציר" בעודה יושבת "במרומי עגלה עמוסת אלומות" לתת קולה בשיר. מפעלי חייה של חנה מייזל, שחרשו חריש עמוק בתפיסה הציונית ועודם נושאים פירות, הם התשובה על שאלתה של רחל "ההיית או חלמתי חלום?".