הקהל בבית המשפט בצרפת נע באי-נוחות כאשר עורך הדין וחבר הפרלמנט היהודי, אדולף כְּרֶמְיֶה, עלה לדוכן העדים ונשבע בנוסח הבא: "בשם אלוהים המבורך... אשר ברא את השמיים ואת הארץ [...] הנני נשבע שלא אשקר. והיה אם אמָצֵא נשבע לשקר, יענישני ה' אלוקינו בצרעתו של גיחזי ונעמן ובעונשו של עלי, ותפתח האדמה את פיה ותבלעני חיים, כמו את דתן ואבירם."

זו הייתה דרכו של כרמיה להביע מחאה על כך שבצרפת הנאורה של המאה ה-19 טרם בוטלה "שבועת היהודים", טקס משפיל שיהודים נאלצו לעבור בכל פעם שזומנו לבית משפט נוצרי. למרבה השמחה, במרס 1846 הודיע בית המשפט העליון בצרפת שהשבועה נוגדת את החוקה ומבוטלת, וכרמיה חגג את ניצחונו הראשון בזירה המשפטית במאבקו המתמשך למען זכויות היהודים.

כעבור 30 שנה הפך שמו של כרמיה רשמית למזוהה עם זכויות היהודים. כשכיהן כשר המשפטים של צרפת, הוא החליט להשוות את הזכויות של יהודי אלג'יריה, שכבר עשרות שנים הייתה קולוניה צרפתית, אך עדיין לא השתנה בה המעמד הנחות של היהודים מימי האימפריה העות'מאנית. "צו כרמיה" קבע שכל "היהודים ילידי מחוז אלג'יריה מוכרזים אזרחים צרפתיים. עקב כך נקבע מעמדם המציאותי ומעמדם האישי [...] לפי החוק הצרפתי."

כל חייו היה כרמיה גאה בהישגיו למען היהודים. לעת זקנתו אמר: "בבא רגע פקודתי אז אפרד מהחיים ברוח נכון ובלב יודע, כי במשך חמשים שנה רצופות מימי חיי התאמצתי להגיע אל המטרה הנכבדה [...] לעשות [...] כל אשר ביכלתי ללחום מלחמת חובה בעד אחי בני עמי להשיג בעבורם שִווּי זכֻיות."

כרמיה לא היה עֵד להשתלטות המפלגות האנטישמיות על מוקדי השלטון באלג'יריה, ולא ראה איך מייד עם כיבוש הנאצים את צרפת ב-1940 הם ציוו על ראש ממשלת וישי, פיליפ פּטן, לבטל את "צו כרמיה", צעד שהפך לסמל מרכזי של שנות השואה בצפון אפריקה. לנו נותר רק לשער איך כרמיה היה מגיב לכך, לו היה יכול.