"נולדתי בקזבלנקה למשפחה יהודית," סיפר חתן פרס נובּל לפיזיקה, סרג' הרוש. "ב-1956 הוריי החליטו, כמו יהודים רבים, לעזוב את מרוקו ולהתיישב בצרפת [...] הם קיבלו והעניקו לילדיהם חינוך צרפתי וחשבו שצרפת היא המקום הטבעי למשפחה ללכת אליו."‍

גם כשהמדען היהודי-צרפתי, קלוד כהן-טנוּג'י, זכה בפרס נובל לפיזיקה, הוא סיפר בנאום הזכייה שהוא, למעשה, יליד אלג'יריה.

שנות ה-50 וה-60 היו תקופת מִפנה בעבור יהודי צפון אפריקה. עשרות שנים של שליטה צרפתית באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו הסתיימו בהדרגה, ובמדינות המוסלמיות העצמאיות שקמו לא יכלו היהודים למצוא שוב את מקומם. עשרות אלפים עלו לישראל ממניעים ציוניים במה שנקראה לימים "העלייה ההמונית", אך לא כולם בחרו בדרך הזו.

באותן שנים הייתה ישראל מדינה קטנה וענייה שנאבקת על חייה, והשמועות שהגיעו מבני משפחה על קשיי הקליטה ועל תנאי החיים של עולי צפון אפריקה בישראל הִטו את הכף: 85% מיהודי אלג'יריה, מחצית מיהודי תוניסיה ועשרות אלפים ממרוקו בחרו ביעד אחר - צרפת. בהיותם דוברי צרפתית ובני בית בתרבות שלה, זו הייתה בחירה מתבקשת.

לא כל היהודים שהיגרו מצפון אפריקה לצרפת באמצע המאה ה-20 זכו בפרס נובל. מהם שהסתפקו בהשתלבות בעמדות בכירות בכלכלה, בתעשייה, ברפואה, במערכת המשפט, בהיי-טק וגם בתקשורת ובקולנוע, ורבים אחרים מצאו בצרפת קהילה, הזדמנויות ועתיד.

המשותף לכולם היה תחושתם שהגיעו הביתה. גם המוסדות הצרפתיים התייחסו אליהם לא כאל מהגרים למדינה זרה, אלא כאל חוזרים למולדת. במרכזי הסיוע שהוקמו ובאמצעי התקשורת נאמרה שוב ושוב בהקשר ליהודים המילה Rappatriement - הַחְזָרָה למולדת.

‍

יותר מחצי מיליון היהודים שבחרו בצרפת הפכו אותה לפְּזוּרה היהודית הגדולה ביותר באירופה באותו זמן ושינו את הנוף הצרפתי, בייחוד בערים הגדולות. בתי כנסת ומוסדות קהילתיים, ארגוני סיוע ומועדוני פעילות, חנויות כשרות ועיתונים יהודיים, בתי ספר ותלמודי תורה פרחו בפריז, במַרְסֵיי, בטוּלוּז, בניס ובמקומות אחרים.

בדומה למהגרים מאירופה לארצות הברית, גם האפשרויות של המהגרים לצרפת היו בלתי מוגבלות. כך הגיע קלוד כהן-טנוג'י, שהוריו "חיו חיים צנועים ודאגתם העיקרית הייתה חינוך ילדיהם", אל בימת הפרס בשוודיה והכיר תודה ל"ערכי המסורת היהודית" וגם לצרפת, שקיבלה אותו בזרועות פתוחות.