מייסדי חברת כי"ח, ששאפו "לעבוד בכל מקום לשחרור היהודים ולקדמתם המוסרית", היו קודם כול צרפתים. הניעו אותם עֶרכי הנאורוּת והמהפכה הצרפתית לצד השאיפה האירופית בת-הזמן לחנך את כלל האנושות לאור הערכים שלהן: "מה מטרת ה'אליאנס' בייסוד בתי-ספר בקהילות ארצות האסלאם? להביא קרן אור מהשכלת המערב, לחנך את הילדים חינוך אלמנטרי שיעזור להם למצוא את לחמם בכבוד".

ל"כּוּתאבּים" ולתלמודי התורה המעופשים והצפופים של צפון אפריקה, שבהם למדו הבנים מקצועות קודש בלבד מפי מלמדים זקנים ומותשים, לא היה סיכוי אל מול בתי הספר המרוּוָחים, שיטות החינוך החדשות ומגוון מקצועות הלימוד שהציעה כי"ח לבנים וגם לבנות. הכול היה נוצץ יותר, מלהיב יותר. "ההליכה לפאריז [...] היה חלומם של כל התלמידים [...] המורים תיארו לפניהם את גאונה ואת השכלתה. לימדו את דברי המהפכה הצרפתית, הציגוה לפניהם כשהיא עובדת לטובת האנושות כולה, כשהיא נוצצת ומזהירה בתבל [...] ומה צריך יותר מזה בכדי להלהיב את דמיונות התלמידים?"

הורים רבים שאפו שילדיהם ילמדו בבתי הספר של כי"ח, ירכשו מקצוע, השכלה רחבה ובעיקר הזדמנויות, אבל בחלוף הזמן הם נוכחו לדעת שלא כל הנוצץ זהב. לנגד עיניהם הפכו הילדים לצרפתים ולאנשי העולם הגדול בלבושם, בשפתם ובאמונותיהם. המסורת והשפה העברית נשכחו מהם, והם התנכרו לשורשיהם: "חינוך הנוער על-ידי ה'אליאנס' [פער] תהום עמוקה בין האבות והבנים. חלק גדול מהנוער היהודי השליך את ירושת אבותיו ומסורותיהם והמרחק בין הדור הישן והדור החדש הולך וגדל".

ההורים ניסו לזעוק את כאבם בפני מנהלי כי"ח, תיארו כיצד "כל תורתם ומחשבתם של הילדים היא רק בלשון צרפת ועל עמם יביטו כחדלי אישים", אך אנשי כי"ח המשיכו להחזיק בתפיסתם: "הטלנו על ההורים חובה מועילה ללמד [את ילדיהם], בטובתם או שלא בטובתם, ובזה עשינו טובה גדולה ליהדות". תחושת השליחות שהייתה לאנשי כי"ח והרצון העז לשנות את העם היהודי ולרומם אותו גרמו להם להתעלם מהשאלות אם העם היהודי מעוניין בשינוי ואיזה מחיר הוא מוכן לשלם תמורתו.