שבת קיצית בגֶ'רְבָּה, 1920. לא מזמן הסתיימה ועידת סן-רֵמו, ובבית הכנסת עומד הרב משה ח'לפון הכהן, רבה הראשי של ג'רבה, וקובע: "מעתה אין ספק כי זהו ראשית והתחלת הגאולה, וראוי לכל איש ישראלי לתת אלפי תודות לו ברוך הוא [...] ותודה וברכה למלכי הארצות [...] אשר ראו צדקת עם עני ודל והחזירו לו את ארצו אחרי אלפיים שנה". ולא רק להם צריך להכיר תודה, אלא גם ל"איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון, בנימין זאב הרצל שמו [...] שדפק על פתחי מלכים ורוזנים לקחת מהם משפט גלוי להיות ארץ-ישראל לנו כמלפנים".

קהל המאזינים, אנשי קהילת ג'רבה, לא הופתע. הרב משה ח'לפון הכהן – שחיבר עשרות ספרי הלכה ולימוד, שתיקן תקנות ציבוריות חשובות, שלא הסכים להתפרנס מהרבנות מעודו אך עמד על מִשמר המסורת והיה חבר בית הדין הגדול – היה ידוע גם כציוני נלהב ופעל כל ימיו לטובת ארץ ישראל.

שנתיים לפני שהודפס הכרך הראשון של מילון בן-יהודה, יצא לאור בג'רבה המילון העברי "שפתי כהן" שחיבר הרב. המילון יצא במהדורת כיס, כדי שיהיה נגיש ונוח לשימוש, "ולמען יישאהו כל איש בחיקו".

הרב לא רק דיבר (בעברית); הוא גם עשה. ב-1919 הקים את חברת "עטרת ציון", שעודדה פעילות ציונית, עלייה לארץ ותמיכה במוסדות היישוב. בחסות החברה הוקמה תנועת "דַבֵּר עברית", שפעלה להנחלת העברית היומיומית באמצעות שיעורים ומועדוני פעילות, ולצד הביטאון הפנימי שייסדה, דאגה למשלוח רציף של עיתונים עבריים מארץ ישראל, ואלה סייעו לחיזוק הקשר עם הארץ ועם העברית.

גולת הכותרת של פעילות החברה הייתה הקמת בית ספר שהלימודים בו מתנהלים בעברית, ולשפה ולתרבות הצרפתיות לא הייתה בו דריסת רגל. העברית סייעה לשמירה על המסורת ועל הזהות היהודית והציונית. באופן זה פעל הרב לניתוק הקשר שבין השכלה וציונות לחילוּן וחידד את המטרה: "שנזכה כולנו לעלות לישראל דוברי עברית". ואכן, עשרות אלפי עולים מתוניסיה הגיעו לארץ כשהם כבר דוברי עברית, בזכות הרב משה ח'לפון הכהן, שבעצמו רכש אדמה בירושלים אבל לא הספיק לעלות ולהתיישב בה.