כשזהרה לביטוב למדה טיסה, היא ראתה בכך שליחות לאומית ומצאה ריפוי מהאובדן האישי. ברבות השנים הפכה לסמל
בגיל 20 חשה זהרה לֶבְיָטוֹב קשישה: "פילדלפיה, יום הולדתי העשרים. לעצמי אני נראית זקנה הרבה יותר. אם אנסה להעלות איפה הייתי בכל אחד מ-20 ימי ההולדת שהיו לי – הרי באמת היו שינויים רבים". ואכן, ב-20 שנותיה הספיקה זהרה להתגורר עם משפחתה במקומות רבים: בקריית ענבים, הקיבוץ שהקימו הוריה, בתל-אביב, ברחובות ובירושלים. עם סיום לימודיה התגייסה לפלמ"ח, עברה להתגורר בעין חרוד ומשם יצאה, בין היתר, להשתתף במבצע "ליל הגשרים". זהרה השתייכה לכוח שהיה אחראי לפיצוץ גשר א-זיו. הפעולה הסתבכה, רבים נהרגו, וזהרה נפצעה בעינה. היא הצליחה לברוח לקיבוץ סמוך, התחזתה לחברת הקיבוץ וכך, למרות הפציעה הניכרת, לא נעצרה. כשהחלימה, שבה לפעילות.
בפלמ"ח פגשה זהרה את שמוליק קופמן. השניים התאהבו וחלמו ללמוד יחד בארצות הברית. החלום נגדע עם מותו של שמוליק בתאונת אימונים, וזהרה טסה לבדה לאמריקה ללימודי רפואה, כשהיא חשה שאין עוד טעם לחייה.
האבל והיגון לצד חרדה לגורל היישוב בארץ ליוו אותה במהלך לימודיה, ועם פרוץ מלחמת העצמאות עלה בזהרה רעיון נועז: "יש סיכויים שאפסיק את הלימודים ואתחיל ללמוד דברים חדשים אשר לא ידעו אבותיי... [ודאי] לא אימותיי... ענף שמעודי לא חלמתי שאעסוק בו אבל הימים מביאים לנו הפתעות ועושים אותי לטייסת. כה מוזר לי הרעיון, שאינו מסעיר אותי כלל".
הרעיון קרם עור וגידים. זהרה הצטרפה לקורס טיס שחיל האוויר הישראלי העביר בקליפורניה, והשמיים נפתחו למענה: "חסל סדר זהרה הסטודנטית מניו-יורק. [כעת אני] זהרה המעופפת מקליפורניה. פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שהרגשתי טוב". מאחורי הגה המטוס שוב החלה זהרה לנשום: "השמחה שבמעוף גבוה מעל גבוה, את מרגישה שקַל פתאום, ויפה הכל".
לאחר סיום הקורס חזרה זהרה לישראל ושירתה כטייסת קרב במלחמה העצמאות. תפקידה היה לדאוג לנקודות יישוב מבודדות שהגישה אליהן התאפשרה רק מהאוויר, והיא העבירה להן ציוד, ידיעות ותגבורת ועָזרה בשמירה על קשר בינן לבין המטות המרכזיים. ואולם באוגוסט 1948, באחת ההמראות השגרתיות מירושלים לתל-אביב, נהרגה זהרה עקב תקלה במטוס.
לאחר מותה קיבלה משפחתה של זהרה, כמקובל, את כנפי הטיס שלה, ואליהן צורף מכתב: "למשפחתו של הטייס לביטוב זהרה ז"ל, אשר נפל במלחמת האוויר... [מצורפים] סימני הכנפיים של הטייס אשר לא זכה לענדם בחייו בפרשו כנף מגינים על ארצו".
המכתב, שלא הותאם ללשון נקבה, מעיד עד כמה נדירות היו הטייסות במלחמת העצמאות, ועד כמה נדירה הייתה זהרה לביטוב, שפרצה נתיבים בשמיים ובארץ.
.svg){kind=small}
זהרה לביטוב ושמוליק קופמן, תל-אביב, 1946; זהרה לביטוב חגורה במצנח חזה ליד המטוס, מתוך: עודד מרום, טייסת א': 1949-1947, ישראל: עמותת חיל האוויר, 2011, 990047200600205171; מכתב של זהרה, מתוך: חברה - לזכר נעדרים - חוברות זיכרון אישיות: זהרה לביטוב - חייה וכתביה, תשי"ד, רשומה זו היא חלקמ פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קריית ענבים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל, 997009696537605171; עמק המצלבה, ארכיון בנו רותנברג, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, 997009858291305171.
כתיבה והפקה: תהילה ביגמן. איור: עינב ויסמן
