כשהייתה בת שמונה הוציאו חנה סנש ואחיה הגדול גיורא עיתון משפחתי שנקרא "הסנשים הקטנים". אביהם כבר נפטר, אך נראה שכישרון הכתיבה שלו והסביבה התרבותית והמשכילה שחיו בה השפיעו על ילדי סנש הצעירים ופתחו בפניהם את עולמות הכתיבה והשירה. חנה הייתה מחוננת ובגיל צעיר מאוד החלה לכתוב שירים, הגיגים, מחזות ויומן אישי. חברי המשפחה, אנשי העילית התרבותית של בודפשט, חזו לה גדולות בתחום, וגם היא העידה על עצמה: "לא מרפָּה ממני השאיפה להיות סופרת".

ואולם במהלך לימודיה בגימנסיה החלו להסעיר אותה רעיונות אחרים: "חל שינוי יסודי בהשקפת עולמי, נלאיתי מחבורת הריקנים הזו [...] רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ ישראל". ואכן, עם סיום לימודיה ביקשה חנה להתקבל לבית הספר החקלאי בנהלל, אשר יהיה "הצעד הראשון להגשמת מטרתי בחיים [...] לקחת חבל פעיל בעבודת בניין הארץ". חנה עלתה לבדה לנהלל בשנת 1939 וכתבה: "סוף סוף הגעתי הביתה, לארץ ישראל". במשך שנתיים למדה בנהלל ולאחר מכן השתתפה בהקמת קיבוץ שדות ים, אך בחלוף הזמן החלה לחוש כי "דבר מה חסר מאוד". מכּתביה ומשיריה עולים געגועים לאתגר אינטלקטואלי, בדידות והתלבטויות: "ספק גדול מלווה אותי [...] עבודתי איננה אהובה עלי [...] תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת, האם זהו תפקידי? [...]זקוקה אני לאנשים קרובים לי במחשבה, ברגש [...]"

וכך בשנת 1942, חודשים מעטים לאחר שעברה לשדות ים, כאשר הרוע השתלט ואירופה המשכילה והתרבותית - נוף מולדתה- עלתה בלהבות, החלה חנה לחשוב שמקומה אולי שוב בביתה הישן. הדאגה לאימה חָבְרָה לתחושת השליחות הלאומית: "באירופה מתחולל הקרב הגדול בתולדות האנושות [...] קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה. להיות שם בימים האלה. לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא".

חנה נהרגה, כידוע, במהלך שליחותה לאירופה. בשנת 1945 עלתה אימה לארץ והביאה עימה מסמכים ופריטים רבים, ואלה הצטרפו למה שהותירה חנה בארץ. מכולם עולה דמותה העשירה, המורכבת והחושבת של חנה סנש - הגפרור שנשרף והצית להבות.