בן־גוריון האמין בכל מאודו שמדינות קמות באמצעות מעשים, לא באמצעות מילים. אבל הוא האמין גם שלמילים גדולות יש תפקיד חשוב, ולכן ביקש לדייק בניסוח מגילת העצמאות. הכתוב בה יִפנה לכל העולם, גם לדורות הבאים, ולכל מילה שתיכתב או שלא תיכתב תהיה משמעות.

על שולחנו היו מונחות יותר מעשר הצעות לנוּסח המגילה שהוגשו לו לקראת הכרזת העצמאות. אחת מהן הייתה זו של זלמן שזר: "[...] על כן גמרנו אומר [...] עם תום שלטון אכזב של ממשלת המנדט[...] יקום העם על נחלתו ויקים את עצמאותו במולדת [...] והמדינה היהודית [...] תהא מדינה של צדק ושל חרות, של שוויון כל תושביה ללא כל הבדל של דת וגזע ומין וארץ מוצא, מדינה של קיבוץ גלויות והפרחת שממות, מדינה של חיי יושר ודעת, וחזון נביאי ישראל יאיר לפנינו את הדרך [...] לימיננו הצדק [...] ואל אלוהי ישראל לנו לעזר." נשמע מוכר?

‍

בן־גוריון ידע שהכרזת עצמאות ראויה תלווה את המדינה לנצח, ולכן עליה להכיל עבר, הווה ועתיד ולהתוות את זהותה של המדינה, את ערכיה ואת אמונותיה. וכריבוי הדעות בסוגיות אלו - כך ריבוי הטיוטות שעליהן עמל: הצעה אחת טענה ש"אלוהי ישראל שהבטיח את הארץ הקדושה הזאת לאבותינו" זה מה שמקנה תוקף לבקשת העצמאות; גרסה אחרת העלתה על נס את "העמל וההקרבה של חלוצים, בונים ומגִנים"; נוסח שלישי הדגיש כי "הצדק מחייב לאפשר לעם היהודי [...] מדינה עצמאית במולדתו העתיקה".

בן־גוריון התחבט גם בשאלה אם לתאר את אופי המדינה כעצמאית וחופשית, כיהודית ודמוקרטית ואולי כחברה טבעית במשפחת העמים, ותהה אם יהיה נכון לקבוע בהכרזה מה יהיו בירתה וגבולותיה.

‍

עד הרגע האחרון ערך בן־גוריון והוסיף, גזר והדביק ולבסוף הגיע למוצר המוגמר. הנוסח הסופי של מגילת העצמאות הובא להצבעה ב"מועצת העם" שעתיים לפני פתיחת הטקס. הרצל ורדי, מחותמי המגילה, תיאר: "בקשתו [של בן־גוריון] היתה שהמגילה תתקבל בכנס פה אחד ובקימה, [...] ובקשתו זו נתקבלה על ידי כולם בלי יוצא מן הכלל, לאחר כמה תיקוני נוסח קלים שהוכנסו למגילה ברגע הכי אחרון."

רוח האחדות שבה התקבלה המגילה לבסוף היא, לדברי בן־גוריון, מקור עוצמתה והיא זו ש"תפעם בציבור הנמצא פה, וגם בזה שעדיין איננו נמצא פה."