מרס ואפריל 1948 היו חודשים מעודדים. סוף־סוף נראָה שמצב המלחמה, שנמשכה מתחילת דצמבר, נוטה לטובת היישוב היהודי. אומנם ההצלחות הצבאיות אִפשרו מרחב נשימה, אבל לכולם היה ברור שזה זמני; ב־15 במאי הבריטים היו עתידים לעזוב, ולא נדרש מודיעין מצוין כדי להבין שמדינות ערב לא ישלימו עם הקמת מדינה יהודית.

המחשבה שעצמאות ישראל תושג כראוי, על סמך החלטת החלוקה של האו"ם, עלתה באש המלחמה והפכה את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל לקשה מנשוא.

"אין לנו כרגע הכוח הדרוש לעמוד בפני הפלישה האפשרית," אמר בן־גוריון ב־9 במאי ושלח את גולדה מאיר לירדן ואת משה שרֵת לאמריקה. המסר מעבדאללה מלך ירדן היה חד־משמעי: ארצו תצטרף לקואליציה ערבית נגד המדינה שתקום. בארצות הברית קראו לדחיית מועד ההכרזה, העריכו כי היהודים לא יצליחו להחזיק מעמד יותר משנתיים, ורק הביעו תקווה "שהם יודעים את הסיכונים החמורים שהם נוטלים על עצמם".

ללא הבטחה לסיוע מבחוץ, גם ראשי "ההגנה" היו פסימיים. יִגָאֵל ידין, הרמטכ"ל בפועל, העריך שהסיכויים לנצח במלחמה לא גבוהים מ־50%, ואמר שדחיית ההכרזה לטובת שביתת נשק בחסות בין־לאומית היא אולי לא רעיון כל כך גרוע. גם חברי מִנהלת העם שהתכנסו להכריע אם להכריז על הקמת המדינה היו נבוכים: "לרובנו לא היה כל כך ברור שננצח, ואילו היינו נכשלים - אנחנו, חברי הממשלה, היינו הראשונים שהערבים היו תולים באמצע רחוב אלנבי." על אף הכבוד שרחשו כולם לבן־גוריון, היו גם כאלו שהעלו ספקות אם ניתן "לסמוך על תפישת העניין של אחד מחברינו בלבד, יהא חבר בולט וחשוב ביותר?"

"ודאי רציתי במדינה עברית," המחיש לימים ש"י עגנון, "אבל אילו היו שואלים אותי בשעת הכרזת המדינה להכריז או לא - הייתי נבהל... וקרוב בעיני שכל אחד מאיתנו היה נבהל."

אבל בן־גוריון לא נבהל. הוא התכונן כל חייו לרגע הזה, וכשהרגע הגיע, הוא לא אִפשר לו לחלוף. הוא היה מודע עד כאב לגודל הסיכון והעיד שהסתובב כאָבֵל בין השמחים מִכּובד האחריות שרבצה על כתפיו. אולם החזון והאמונה היו גדולים יותר. בן־גוריון לא נתן לתחזיות הקודרות לשתק אותם, ובארץ ישראל קם העם היהודי.