"הקורטוריום [חבר הנאמנים] של הטכניקום [...] החליט שכל המדעים הכלליים [...] בטכניקום בחיפה לא יילמדו בעברית כי אם בלשון זרה. החלטה זו היא התנקשות בנפש האומה העברית ואנו חושבים אותה לאסון לאומי [...] לא ניתן להעבירנו על לשוננו כשם שלא ניתן שיעברונו על דתנו".

מילים חריפות אלו היו יריית הפתיחה ל"מלחמת השפות", שהתחוללה בארץ בשנים 1914-1913 בעקבות החלטתה של החברה היהודית-גרמנית "עזרה" ששפת הלימוד במוסד המדעי שתקים בחיפה תהיה גרמנית. ההחלטה נתקלה בהתנגדות עזה מצד מורים, תלמידים ואנשי העברית. מחאות ושביתות, כרזות ומאמרים, אספות והפגנות היו כלי הנשק במאבק, עד שלבסוף נכנעה "עזרה" וחזרה בה מהחלטתה.

ב"מלחמת השפות" רשמה העברית ניצחון חשוב נוסף בדרך למעמד הבכורה שלה בארץ, אך המאבקים לא תמו. בימי המנדט הוקם "גדוד מגיני השפה", שאנשיו ערכו תעמולה תקיפה למען דיבור עברי בכל מקום ובכל זמן. הגדוד נאבק בעיקר בַּיידיש, שפתם של רבים מהעולים לארץ בתקופה זו, ששיקפה בעיניהם את הגלות. מאמץ מיוחד הוקדש לעידוד עִברוּת שמות לועזיים שצלילם אינו מתאים ל"רוח האומה המתחדשת בארצה".

מבצע עִברוּת השמות נמשך ביתר שאת בשנות המדינה הראשונות, ובמהלך מלחמת העצמאות נדרשו כל אלופי צה"ל לעברת את שמם. כך הפכו יגאל פייקוביץ ליגאל אלון ויעקב דוסטרובסקי – ליעקב דורי, וכך עשו עשרות מפקדים נוספים. דוד גרין, המוכר יותר בשמו העברי "בן-גוריון", המליץ בתוקף גם לכלל הציבור, ובמיוחד לעובדי מדינה, לחיילים, לעולים, לאישי ציבור ולידוענים, לעשות כן.

תופעת עִברוּת השמות צברה תאוצה וסימלה את החיים החדשים בארץ, אך גבתה מחיר לא פשוט. כך חשב, למשל, הסופר אהרן אפלפלד: "החלפת השמות קוממה אותי. באותן שנים ההמרה הייתה כורח לאומי. לא לקחו בחשבון שבכריתת השם הישן אתה כורת חלק מפנימיותך".

אכן, העברית היא פלא לאומי. הפיכתה לשפה מדוברת היא תופעה שאין דומה לה בעולם, והיא לא הייתה מתרחשת ללא נחישותם של מעטים. אך מאה שנים לאחר פטירתו של אליעזר בן-יהודה, דומה שכבר אפשר להכיל את המורכבות שביטא אהוד מנור בשירו: "זאת שפה נהדרת, לא תהיה לי אחרת, אך בלילה, בלילה אני חולם עוד בספרדית".