בסתיו 1898 נפתח במושבה הצעירה ראשון לציון מוסד מופלא וחדשני: גן ילדים עברי. מלבד החידוש בעצם קיומו של גן ילדים, המצאה שבאה לעולם רק כ-40 שנה קודם לכן, הגן היה נדבך במהפכה הלאומית: "ביצירת הדיבור העברי בארץ ישראל תופס גן-הילדים מקום בראש. גן-הילדים הוא היסוד לתחיית השפה". מחדשי השפה העברית האמינו שככל שהילדים יקדימו לדבר עברית, כך תהפוך השפה נפוצה יותר, והם עמלו להשריש את העברית בגנים ובבתי הספר.

חסיה סוקניק – גננת, מחנכת ופעילה ציונית – הייתה שותפה לתפיסה זו וב-1912 עלתה לארץ לשם הגשמת חלומה - ניהול גן עברי בירושלים. היא דאגה לתרגם לעברית שירים וסיפורים לילדים, משום ש"השירה היא נשמת הגן [...] ומכֻוונת להקנות עברית לילדים". בין הראשונים שנרתמו לאתגר להמציא שירים, סיפורים ותכנים חינוכיים בעברית לגיל הרך היה לוין קיפניס, שהכיר את הגן של סוקניק וביקש לסייע לה.

יצירותיו של קיפניס חָברו ברבות השנים לאלו של רבים נוספים כביאליק, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג, מרים ילן-שטקליס ועוד ויצרו מקבץ יצירות שמלווה את הילדות הישראלית עד היום. ברחבי הארץ הופצו קובצי שירים ופזמונים בעברית לצד עיבודים עבריים ליצירות ספרותיות לילדים ולנוער, ונראה שהתהליך מתהווה כפי שחלמה סוקניק: "הכניס הפעוט שבגן את העברית הביתה, הולכת האם בערב ללמוד עברית, ונוצרה שפה אחת - שפת האם והילד".

ואולם היו שחשבו אחרת. מיס אנני יהודית לנדאו, המנהלת המוערכת של בית הספר הירושלמי לבנות "אוולינה דה-רוטשילד", תמכה בהשכלה רחבה וטענה: "אי אפשר לחנך את בנותינו להיות אוהבות אמת ומוסריות אם תקראנה ספרים עבריים בלבד". היא תיארה קושי טכני: "אי אפשר לתת שיעורים [...] בתורת הצמחים ובעלי החיים בהיות שאין ביטויים לכל אלה". ולמי שקיווה אחרת, אמרה: "טעות לאמר כי העברית נעשית שפת ירושלים".

בין שהמחלוקת נסבה על המציאות ובין שנסבה על החזון, דבריה של לנדאו משקפים את הצד השני של התמונה ומעלים תהייה על מקומה של מערכת החינוך בעיצוב פני החברה.