לאחר פטירתה של דבורה אשתו, נותר אליעזר בן-יהודה אלמן ואב לילדים קטנים. בשנת 1892 ביקש אליעזר את ידה של אחותה הצעירה, חמדה, וזו נענתה לבקשתו ובכך מימשה סוף-סוף את אהבתה הנסתרת. חמדה עלתה לארץ ישראל, נישאה לאליעזר והחלה לתפקד כאם לילדי אחותה: איתמר וימימה. ברגישותה ביקשה מהם שיקראו לה אַמָּא, כמו אבא, ולא אימא. לחמדה ולאליעזר נולדו ילדים משותפים, וחמדה טיפלה במשפחתה במסירות גם בימי המחסור הקשה ששרר בירושלים: "אין מה לאכול... אין בגד ללבוש. אין נעליים לפעוטים. אין דבר... ובלבד שאמציא לאליעזר את כל הנצרך לקיומו".

ואכן, מפעלו של אליעזר בן-יהודה היה מפעלה: היא עמדה על משמר בריאותו, תמכה בעבודתו וסייעה לה בחייו ולאחר מותו. חמדה לא הסתפקה בכך ועסקה גם בכתיבה, בהנחלת העברית ובעריכת העיתונים המשפחתיים.

‍

ברשות חמדה היה הרישיון הממשלתי להדפסת העיתון "השקפה" שערך בעלה ובקיץ 1904 החלה לנצל את הבמה ליוזמה פורצת דרך: כתיבת מדור אופנה לנשים. "זו הפעם הראשונה בימי חייה תבוא האָפְנָה בשערי העיתונות העברית", כתבה במדור הראשון, שעליו עדיין חתמה בשם עט. היא תיארה את שליחותה בלשון ציורית: "הקוראות, שמספרן בארץ-ישראל לא מעט, מבקשות ללבוש [...] הדברים המתאימים לאקלים, האריגים הקלים, הגוונים שאינם מפחדים מהשמש הלוהט ומתחתנים יפה עם תכלת השמים", והרגיעה: "אין כלל לחשוש פן יביא פרסום האפנה לידי פזרנות או מותרות".

בין תיאורי מלחמות, קשיי מחסור ושאר צרות הקדישה חמדה לנשים פינה קטנה בעיתון. היא עדכנה בחדשות האחרונות מ"פריז המהוללה בירת האפנה", ייעצה בענייני לבוש, אביזרים, בגדי ילדים וכביסה ובין לבין שזרה מהפכה: עדכנה כי "מזה כמה שנים שקצת נשים החלו מלחמה נגד תלבושת האישה, כמו המחוך הלוחץ באופן נורא"; העזה לספר ש"לא תלבשנה עוד שמלות תחתונות, ובמקומן תלבשנה הנשים מכנסיים"; והמריצה: "האופנה בזמננו מצַוָוה לנשים: הושענה לכן בעצמכן".

לנו נותר רק לדמיין את נשות ארץ ישראל לפני כ-120 שנה מדפדפות בלהט אל המדור של חמדה בן-יהודה, זוקפות את גוון השחוח מיומיום תובעני ואפור, מדמיינות פריז ומקבלות זריקת עידוד.

‍