מתנגדים רבים היו לתיאודור הרצל. חלקם התנגדו לו אידיאולוגית, חלקם לעגו לדרך פעילותו, ורובם פשוט לא האמינו שהקמת מדינה ליהודים אפשרית. אומנם הרצל טען: "מי שאמור להיות צודק בעוד שלושים שנה, צריך שיחשבוהו משוגע בשבועיים הראשונים", אך הוא לא רצה להיחשב משוגע; הוא רצה בכל מאודו שהאחרים יאמינו כמוהו שהדבר אפשרי: "אינני אדריכל של מגדלים פורחים באוויר. אני בונה בית מוחשי, מחומרים שאתם יכולים לראות, לגעת בהם, לבדוק אותם".

אלא שעד מהרה נוכח הרצל לדעת שהמסע לליבם של האנשים מפרך מכפי שחשב, ובשנת 1901, לאחר סדרת כישלונות בשדה הדיפלומטי, הגיע למסקנה שאולי לא נורא כל כך למצוא מפלט בדמיונות: "אני שוקד עכשיו על 'אלטנוילנד'. התקוות להצלחה בתחום המעשי התמוססו. חיי עכשיו אינם רומן. יהיה, אפוא, הרומן - חיי". שמונה וחצי שנים לאחר שכתב את "מדינת היהודים" פרסם הרצל את האוטופיה "אלטנוילנד", המספרת בפרוטרוט על ארץ ישראל כפי שתהיה בעתיד. ברומן מתוארים חברת המופת שתקום, המנגנון החברתי-כלכלי הצודק, המסחר, התעשייה והטכנולוגיה המתקדמים וחיי התרבות היהודיים והאחרים המגוונים והתוססים.

דבר אחד אין ב"אלטנוילנד": מדינה עצמאית. לחברה החדשה שחיה בארץ ישראל יש אוטונומיה בתחומים רבים, אך היא עדיין כפופה לאימפריה העות'מאנית. האם ביקש הרצל להפריד בין הרומן האוטופי לבין פעילותו המדינית? האם חשב שכך יגייס תומכים רבים יותר לרעיון הציוני? ושמא בנקודת הזמן המסוימת שבה כתב את "אלטנוילנד" אחז גם בו קצת ייאוש?

נראה שמה שהתכוון הרצל לעשות ברומן האוטופי-ספרותי שלו הוא לחרוג לרגע מעמדת הקובע, המגדיר, המחליט. ב"אלטנוילד" הוא שיתף את המציאות כפי שחלם אותה, הזכיר שכל מציאות – יסודה ואחריתה בחלום, ואז לקח צעד אחורה: "אם תרצו - אין זו אגדה. ואם לא תרצו - הרי כל שסיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות". כך הותיר הרצל בידי קוראיו - ובידי העם היהודי כולו - את הבחירה אילו חלומות ירצו להגשים ואת האחריות לגורלם.