הציונות לא התחילה בהרצל. עשרות שנים לפני שתיאודור הרצל החל במסעו הציוני, כבר נעשתה לא מעט פעילות ציונית: במזרח אירופה פעלו ארגוני "חובבי ציון", המושבות הראשונות קמו בארץ ישראל ועיתונים ציוניים יצאו לאור. "הציונות המעשית" דגלה בעלייה ובהתיישבות, לאו דווקא במסגרת מדינית.

ואולם הרצל האמין שלא די בכך: "יש לנו הכוח לבנות מדינה ואפילו מדינה למופת". הציונות איננה צריכה להיות "התגנבות יחידים", כי אם דרישה גלויה וגאה: "להקים בית מולדת מובטח במשפט הכלל לעם ישראל".

את החזון המדיני המלא פרסם הרצל בחיבורו "מדינת היהודים" בראשית 1896. הוא הדגיש בו כי רק לרעיון המדינה יש הכוח לגרום לעם שלם להעתיק את מקום מגוריו, וכי "בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים, מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם".

נאמן לתפיסתו, הגה הרצל דגלים למדינה העתידית ולקונגרס הציוני. הוא לא הסתפק בכך, ובְמהלך ששילב בין הצורך במימון הפעילות הציונית לרצון ליצור הזדהות אישית, נוצר "השקל הציוני". לבעלי השקלים הייתה השפעה בקונגרסים הציוניים, אך בעיקר היה זה סמל לשותפות גורל ולביטוי של ריבונות יהודית עוד בטרם נוסדה המדינה.

את הקונגרס הציוני הראשון ביים הרצל עד הפרט האחרון כדי ליצור אווירה חגיגית. לשם כך הוא העביר את האירוע ממרתף זול לאולם כנסים מפואר וחִייב את הבאים בקוד לבוש קפדני: "הבריות צריכים להתרגל לראות בקונגרס הזה את הדבר הנשגב והחגיגי ביותר".

הרצל עצמו היה יפה תואר והקפיד תמיד על הופעה מרשימה.

הסמליות והרושם החיצוני שיצר הרצל הם שסייעו לו במסעותיו הדיפלומטיים וכיסו על העובדה שאך מיעוט קטן של יהודים עמד מאחוריו באותה עת. כך או כך, הרצל ידע שהכמות לא קובעת: "כשתקום מדינת היהודים [...] ייראה הכל מובן מאליו. היסטוריון הוגן [...] יגיע אולי למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים... הפך פיסת בד – לדגל ואספסוף עלוב – לעם, המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה".