כבר בילדותו נמשך תיאודור הרצל למילה הכתובה ובשנות ה-20 לחייו, בהיותו סטודנט באוניברסיטת וינה, החל לנסות לפרסם את כתביו. ואולם פנייתו לתיאטראות ולעיתונים לפרסום המחזות והפיליטונים הרבים שכתב נתקלה בסירוב.

בסיום לימודיו יצא לטיולים ברחבי אירופה, ודווקא הרשמים המשעשעים ששלח לעיתונים ממסעותיו זכו להצלחה, וסוף-סוף טוריו החלו להתפרסם בקביעות. ההישג הגדול שלו היה פרסום רשימה בעיתון המכובד ביותר בווינה, "נויה פרייה פרסה". גם העלאת שניים ממחזותיו: "הוד רוממותו" ו"הפליט", בפראג ובווינה הייתה הישג נכבד.

בשנת 1891, בהיותו בן 31, התמנה הרצל לכַתב קבוע ב"נויה פרייה פרסה" ונשלח לצרפת.

‍

גילויי האנטישמיות שנתקל בהם הלכו ורבו עם השנים, והרצל החליט להילחם בתופעה בדרך המוכרת לו - באמצעות המילים. הוא כתב בקדחתנות את המחזה "הגטו החדש", הממחיש את סיפורם של היהודים המתבוללים ששאפו לצאת מחומות הגטו, אך נתקלו בחומות בלתי נראות בהיותם יהודים.

לראשונה רתם הרצל את כישרונו הספרותי למען הגורל היהודי ומאז לא חדל. לאחר סיקור משפט דרייפוס בינואר 1895 חלחלה לתוכו ההבנה כי מציאת פתרון לעם היהודי היא ייעודו: "אני סבור שבשבילי נסתיימו החיים והחלו דברי ימי העולם".

בפעם הבאה שבה רתם הרצל את כישורי הכתיבה שלו לטובת הרעיונות שהאמין בהם, כבר התחוללה רעידת אדמה של ממש: פרסום החיבור "מדינת היהודים" בתחילת 1896 זכה לקיתונות של בוז והערצה גם יחד והיה יריית הפתיחה של מסעו הציוני.

   "נויה פרייה פרסה" סירב להעניק במה ל"מדינת היהודים" והתנער מכל עניין הקשור לציונות ולפועלו של הרצל. הרצל הבין כי את מלחמת המילים לא יוכלו אחרים להילחם במקומו: "עדיין אני נלחם עם חרב של עץ... אני זקוק לחרב של פלדה, כלומר לעיתון גדול שאפשר לנהל איתו פוליטיקה". הוא ייסד את העיתון "די וֵלט", ובגיליון הראשון, שפורסם ביוני 1897, הכריז על תפקידו: "'די ולט' יהיה לעם היהודי מגן ונשק כנגד אויביו".

כעבור חודשיים, כשכתב ביומנו את רשמיו מהקונגרס הציוני הראשון – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" – כבר היה בידיו משאב חשוב ביותר בעבור אותה מדינה: עיתון עצמאי.