לפני שתיאודור הרצל הפך לאגדה, הוא נולד בבודפשט בשנת 1860 ליעקב וז'נט הרצל, למד בבית הספר היהודי וכעבור שנים כתב: "הזיכרון שיש בי מבית הספר הוא מורה שהלקה אותי מכיוון שלא זכרתי את פרטי יציאת מצרים. היום, מורים רבים מבקשים להלקותני משום שאני זוכר אותה יותר מידי". כשהיה בן 18, נפטרה אחותו הגדולה פאולינה, והרצל והוריו עברו לווינה. בשנת 1883 קיבל הרצל תואר דוקטור למשפטים, אך הוא נמשך לעיתונאות. הוריו סייעו לו בהגשמת החלום ומימנו בעבורו מסעות כתיבה ושיטוטים ברחבי אירופה.

כשהתחיל להגות ברעיון הקמת מדינה ליהודים, חשב הרצל לפנות לבעלי הון, אולם אביו הציע לגייס את תמיכת ההמונים. הוא טען שלכל היהודים העניים יחד יש יותר כסף ועוצמה מלרוטשילד אחד. הרצל קיבל את עצתו ופרסם את "מדינת היהודים", ואכן, הספר היה למפץ הגדול של חזונו. מכאן ואילך ניצב אביו לצידו ותמך בו מנטלית וכלכלית: "אבי הנאמן הוא משעני היחיד. כל [האחרים] נוהגים באיפוק זהיר, אורבים, ממתינים. לצידי אני מרגיש את הזקֵן היקר שלי. הוא ניצב כמו אילן".

גם שלושת ילדיו של הרצל: פאולינה, האנס וטרודה, העניקו לו כוח. בעקבות פעילותו הציבורית נפרד מהם הרצל שוב ושוב, תמיד בצער: "הפרידה מיקיריי היתה הפעם קשה למדי. יכולתי הרי להישאר[...] עם ילדיי היפים שמיטב ימי נעוריהם חולפים בלי שאוכל להתבונן[...] בלבלובם. ואולם זוהי חובתי - לנסוע".

ממסעותיו שלח הרצל גלויות רוויות געגועים לילדיו ובפתיחת הקונגרס הציוני הראשון העיד על מה שריגש אותו באמת: "רבים היו נפעמים אתמול בפתיחת הקונגרס[...] אני הייתי שלֵו לגמרי. רק כאשר[...] מצאתי בדואר את מכתבו של האנס שלי - אז התרגשתי מאוד".

הרצל היה חולה לב ונפטר בהיותו בן 44 בלבד. כשאמר ערב מותו "נתתי את דם ליבי למען עמי", לא ידע אם מאמציו יישאו פרי ביום מן הימים, אך כנראה הבין שכשבחר להיות משה ולגאול את עמו, נחרץ גורלו, שהרי "שום משה אינו נכנס לארץ הבחירה".

‍