ימי אֵבל, מחאות והפגנות, לעיתים אלימות, היו התגובה הערבית העממית וגם הממסדית להצהרת בלפור.

 בכל שנה פורסמו בתקשורת הערבית ביום השנה להצהרת בלפור הודעות מהסוג הזה: "לכבוד הוד מעלת הנציב העליון בפלסטין. ביום ה-2 בנובמבר מגַנה ועדת היישום הערבית בכל תוקף את הצהרת בלפור, שפוגעת באופן חמור בזכויות [...] האומה הערבית ובמאמצים להשגת שאיפותיה הלאומיות [...] הוועדה דורשת לבטלה באופן מלא ולהשאיר את הארץ הקדושה כמרכז האסלאם לנצח."

ואולם היו שחשבו שלא זו הדרך. הפּוּבְּליציסט המצרי אחמד אל-מוסלימאני חשב שאין די במחאות; אל מול הציונים, שבאים מכל העולם כדי לממש את הצהרת בלפור והופכים בחריצות ובנחישות רעיון מופשט למציאות מוחשית שאי אפשר להתעלם ממנה, הערבים צריכים לעשות הרבה יותר מאשר להחרים את ההצהרה. לדבריו, "הפתרון [למזימה הציונית] הוא שנרקום מזימות שמנגד: המדינאות לא תובס אלא במדינאות, ההיגיון לא יובס אלא בהיגיון, האינטרס לא יובס אלא באינטרס והחזון לא יובס אלא בחזון. לאמור, המזימה לא תובס אלא במזימה."

‍

איך עושים את זה? הוגים ערבים דיברו בהערצה על כישרונם של היהודים להבין את הסדר העולמי ולתמרן אותו לטובתם. הם העלו על נס את דרכו של הרצל, שנתן את חייו למען החזון הציוני, ושיבחו את חיים ויצמן, שהשיג את הצהרת בלפור. האינטלקטואל המצרי אל-ע'זאלי סיפר איך ויצמן לא ביקש מהבריטים כגמול להמצאתו "אחוזה [...] או וילה מעוטרת פסיפס ודקורציות. [...] המדען היהודי הזה, שירת את בני עדתו ושבטו. הוא חשב על עמו ולא על עצמו, שירת את אמונתו ולא את יצרו והשתמש בכישרונו המדעי כדי לכנס את פזורת אומתו."

התיאורים של המפעל הציוני בהגות הערבית מפורטים, מדוקדקים ומלאים תשבחות. ואולם מטרת האינטלקטואלים הערבים לא הייתה לעשות הסברה לטובת העם היהודי, אלא ללמוד היטב את ערכיו של האויב ואת דרכי פעולתו כדי לגבור עליו.

הצהרת בלפור הבטיחה ליהודים את הארץ מבלי לשאול לדעתם של תושביה הערבים ומבלי להתחשב בשאיפותיהם הלאומיות. היא גם עמדה בסתירה להבטחות קודמות של הבריטים לערבים. ההצהרה הייתה מכה קשה לערבים, אך גם תמריץ ללמוד איך עושים את זה נכון.