"בשברון לב קיבל הציבור [...] את הידיעה על מות בלפור. טרם הספיקו העיתונים לפרסם את הדבר, עברה השמועה מפה לפה. הדגל הורד לחצי התורן [...] כל ההצגות והנשפים נדחו [...] מוסדות הציבור נסגרו מיד," דווח בעיתון "דבר".

ימים ארוכים התאבל היישוב היהודי על מות בלפור. במוסדות הלאומיים, בבתי הכנסת, בתנועות הנוער, בערים, בקיבוצים, במושבות ובעיתונים הספידו אותו וערכו עצרות אבל ואזכרות. בשעת הלווייתו של בלפור באנגליה נסגרו החנויות ופסק המסחר. גם במרכזים יהודיים בחו"ל נערכו הספדים, והגדילה לעשות הקהילה היהודית בבּוּקָרֵשְׂט, שהחליטה לקרוא בשם בלפור לכל התינוקות שייוולדו במשך השבוע שמאז הפטירה.

התחושה הייתה שתם עידן. ויצמן אמר שעם מותו של בלפור "מסתיימת תקופת השאיפות והחלומות הגדולים". איתמר בן אב"י התפייט: "כל עוד תרטיב זיעת האִכר את אדמת המולדת בגעגועיה. כל עוד תחדד [את] אֹזן התינוק שפת האם העבריה [...] כל עוד [...] חלוצים לרבבות יצעדו לקראת מחרנו המחודש ללא פחד [...] שמך, בלפור, לפנינו ילך [...]". הוא סיכם בנימה שיש בה משאלת לב יותר מאשר שכנוע: "אל-נא, איפוא, [...] תאמינו לחינם לידיעה המחרידה האומרת כי הלך בלפור ואיננו עוד. שקר הדבר, כזב לאין אחר. בלפור חי! בלפור חי! אתנו הוא לעולמים."

אומנם זה זמן רב שהלורד בלפור לא היה בעמדת השפעה בפוליטיקה בבריטניה, אך לכתו של אחד הידידים הגדולים של הציונות באימפריה הבריטית העלה חשש שמדיניות בריטניה תשתנה מעתה לרעה. מנהיגי היישוב היהודי הדגישו את החובה להמשיך בעשייה הציונית, כדי שההצהרה לא תמות. העיתונות הערבית, לעומת זאת, קיוותה במפורש לביטולה: "בלפור מת. האם גם ההצהרה שלו תמות?".

נדרשו שנים של בנייה ומאבק עיקשים ומלחמת עולם אחת עד שהבית הלאומי שהובטח קרם עור וגידים. במהלך השנים האלו חל שינוי במדיניות בריטניה ובזירה הבין-לאומית, והתקוממות הערבים הלכה וגברה. כשבן-גוריון הכריז לבסוף על הקמת המדינה, הוא הזכיר את הצהרת בלפור שהכירה בזכותו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו, זכות שאינה ניתנת להפקעה עם ההצהרה או בלעדיה.